Extraordinary

"המחלה בתוכי, על כולי. היא חיה, נושמת, עכשיו יותר מתמיד.

לוקחת כל קלוריה ועושה ממנה ז'יטון, שאיתו היא תרוץ להמר על כך שאוריד את כל מה שהעלתי, מתי שארצה.

היא מאמינה בי, המחלה הזאת, כמו שאף אחד לא האמין או מאמין או יאמין בי לעולם.

אנחנו לא צוות, אנחנו לא גוף אחד, אנחנו צו, אנחנו דיבר, חשוב יותר מ"לא תרצח" . "

עשיתי מנוי לספרייה. יצא שהשאלתי ספר אחד על הפרעות אכילה וספר אחד על התאבדויות (לא אומר לי כלום). 

את "אכולות" של רותי זוארץ סיימתי תוך כמה שעות בודדות, ספר מרתק, קשה לעיכול והאמת שהוא מתאר ברובו בולמיה דבר שקצת הקשה עליי להתחבר אליו ממש. אני חוטאת בהרעבה לא בהקאות אבל מדהים איך עדיין אפשר להזדהות. 

הכמיהה המעוותת הזאת לאהבה והסיפוק שנקבל מהפרעות אכילה היא כנראה נחלת הרוב. 

היום באמת הרגשתי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו המחלה.

חשתי התעלמות אפילו מחברותיי הטובות ביותר דבר שממש עצבן אותי (ומאוד קשה לעצבן אותי).

רציתי לשפוך ולדבר ורגע לשתף במה שאני מרגישה אבל אף אחת לא ממש נתנה לי הזדמנות.

האחת דיברה במשך שעתיים על עצמה ואחרי זה פשוט רצתה ללכת לישון,

השנייה רבה עם חבר שלה, השלישית לא ענתה.... כבר לא היה לי כוח לנסות עם השאר. 

פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה כי במילא זה הדבר הכי מנחם שקיים, לדעתי יותר מאוכל.

יש לי ריק שאוכל בחיים לא יוכל למלא. 

אז אני מקשיבה למוזיקה, ומציירת, ועובדת, ויוצאת, ולא אוכלת...

מזעזע אותי לחשוב שכל הריק הזה הוא בגלל מישהו. שמשהו שהוא לא הפרעות אכילה עשה בי כזה חלל.

בעוד חודש פחות כמה ימים עשיתי צעד ששינה בי משהו מהקצה אל הקצה. עשיתי צעד ונכנסתי לחנות שנכנסתי אליה מאה פעמים לפני.

עשיתי צעד הרמתי מבט וקיבלתי נוק אאוט. 

אני מתפללת בכל לילה שההפרעה תציל אותי מזה. שזה יעבור כשאני אהיה רזה, שהיא תישאר ותתמוך ולא תעזוב.

שתגרום לי להבין שאני לא צריכה אותו כי בכל יום שבחרתי בה אני במילא מתקרבת לאושר. 

שיש לי אותה ואני לא צריכה אותו.

שהיא תחזיר לי את הביטחון. 

אני נאחזת במחלה כדי לא להיכנע לשברון לב.

פתאום כל הקשיים שהיו לי בשמונה שנים האחרונות בצל המחלה כבר לא נראים קשיים. כאילו עד היום לא ידעתי כאב מהו. 

כל כאב פיזי או נפשי אחר שהיה לי לא משתווה לכאב החד הזה.

להתקעקע היה ליטוף לידו.

אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת את זה יותר מתמיד.

ואני מפחדת לישון. 

הבטן ריקה ולוקח זמן להירדם. ואני חושבת עליו, על מה הייתי יכולה לעשות שונה.

על זה שאולי תהיה לי עוד הזדמנות והפעם המחלה תהיה איתי לאורך כל הדרך. 

ואז אני נרדמת ואני חולמת עליו. כאילו נגמרו החלומות בבנק החלומות. 

כאילו אין שום נעל, בגד, תיק, חופשה, לוטו, מטרה שאני רוצה או אנשים אחרים לחלום עליהם.

כזה חוסר אונים לא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.

כואב לי כשאני ערה וכואב לי כשאני ישנה.

אין דקה של שקט עצמי ביום. 

וגם המוזיקה שמנחמת יותר מאוכל מתחילה לקרטע. גורמת לי להזיל דמעות. 

פעם חשבתי שהפרעת אכילה תהיה הבעיה שלי בחיים.

היום אני הולכת איתה יד ביד ואני מבינה שטעיתי.

כי יש עוד כל כך הרבה בחיים האלה. איכשהו...

כרגע על קו ר'-בית, לא אוכלת-טורפת. סך-הכל 51 קילו של גועל.
סחרחורת מפעם לפעם, הקיבה זועקת והזיעה מתגברת. אני חלשה, אבל חזקה כי סרבתי לאכול שוב.
אבל קשה לעבור גמילה, קשה לחזור למינימום אחרי שהתרגלתי למקסימום.
אז אני אומרת לעצמי שאני אקח קצת ואמשיך עם הגמילה אחרי זה.
אז קצת במונחים של מקסימום זה לא ממש קצת ואז בא לי להיגמל מהחיים.
למה אני כזאת כישלון גמור?
אני כ"כ מכורה לאוכל, אני לא מצליחה להתמודד איתו או להתנהל איתו ובטח שלא בלעדיו.
ואני מנסה בכל כוחי. אבל אני חלשה.
אני כבר לא מסודרת, הכל מבולגן וחסר התאמה. אין שום הקפדה.
הבוקר עובר ואז שוב מתחילים תסמיני גמילה, כאבים בעיקר. ולי יש שוב הדרך להפסיק אותם.
רק צעד אחד, משהו קטן מהמקרר, איזה פרי...או טוסט, או פנקייק, או שוקולד או בורקס או... איכס.
זה לא נגמר. מעגל של הרס.
'מכרתי את עצמי לשטן' אני ממלמלת לר' ומנסה לחשוב האם אי פעם אצליח לשלם מחיר כה גבוה.
ויש לי סיוטים על אוכל וחלומות על איזה אחד ששכחתי ממזמן, חלומות על עידן. מאיפה הוא בא פתאום?
אולי זה לא בגדר חלום וזה נכנס לקטגוריה של הסיוטים. האמת שלא אכפת לי.
לישון ליד ר' ולהיות בתוך סיוט על עידן זה לא מצב אידיאלי אבל אם לא אכפת לי אז לא ממש משנה על מה הסיוט הא?
ולמה לא אכפת לי לישון ליד אחד ולחלום על כאילו אחר? כי הראש שלי מתמקד רק בדבר אחד - בקילוגרמים!
מה זה רגשות לעומת להוריד עוד קילו? מה זה חלום מטופש ליד התגשמות כל מהותי?
בא לי לבכות.
למה אני לא יכולה להיות רגילה, שיהיה אכפת לי מדברים רגילים, לרצות דברים רגילים.
למה אני תמיד חייבת להיות יוצאת דופן.
בזמן שלמישהי רגילה יפריע שהג'ינס לא מתאים לנעליים לי יפריע כמה שהגי'נס לא מתאים לי לגוף - כמו כל דבר.
וזה מזכיר לי -
את יום כיפור העברתי בעיקר עם ר'. יצאתי בניגוד לרצוני. ולמה?
ביום כיפור אי אפשר להודיע מראש לכן באים בלי הודעה והאמת שאין לי בעיה עם זה אבל כשבאים בבגדים יפים ונראים כ"כ טוב,
כשאני עוד בפיג'מה וחושבת על מה שהולך להיות לי כשאני אתחיל להתארגן זה לא טוב.
אז אני מתבקשת להתארגן ככה במהירות ולצאת להסתובב קצת. שלושה אנשים מחכים לי כרגע ואני בתיסבוכים.
שום דבר לא נראה עליי טוב, שום דבר לא מתאים, אני בכלל לא מאורגנת ולעומתן אני נראית כ"כ רע.
הן כנראה מבינות שזה לא הולך להסתדר ואני נותרת עם ר', מתחילה לבכות.
למה למה למה, מה כ"כ קשה לקחת משהו מהארון וללבוש? יש לי כ"כ הרבה בגדים שכל אחת הייתה רוצה.
"אני לא מאמין שאת כזאת עיוורת, היא לא שמנה אבל בהחלט שוקלת הרבה יותר ממך" ר' ניסה לדבר אליי בהיגיון.
חוזר על מה שאני כבר יודעת.
אבל מה זה משנה אם היא יותר שמנה ממני כל עוד לה נוח עם עצמה וכשהיא יוצאת היא פשוט נראית מליון דולר.
זה כל פעם אותו הדבר. אף פעם לא קל איתי.

אמן שיום אחד אני פשוט יוכל למשוך משהו מהארון, הוא יעלה בלי בעיה ואני אדע שלא משנה מה - אני נראית טוב, אני רזה. סופר רזה.
יקומו החכמים ויגידו - אבל את כבר רזה.
אז?
אתם מכירים עשיר שלא היה רוצה להיות עשיר יותר?!?!?!?!? (נכתב בעצבים, גם לי מותר להתנהג בילדותיות לפעמים)
אני רוצה להיות רזה יותר! אבל בגלל שלדעתי אני בכלל לא עונה להגדרה של 'רזה' אז כן, אני רוצה להיות רזה.
- השורות האחרונות נכתבו עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא משנה כמה רזה אני אהיה אני תמיד אראה לעצמי שמנה.

בינתיים יש ימים שאני נראית סופר מפחידה מרוב שלא אכלתי וגם אני מאוד עצבנית.
בגלל שאני אצל ר' אז הוא זה שסובל -אבל באמת סובל- ממצבי הרוח המשתנים שלי.
מתוכננות לנו כמה ארוחות ערב בחוץ, איזה דיכאון.
ניסיתי פעם לתת לר' לאכול לבד וזה התקבל בהרבה מבטים חשדניים מצד כל העובדים. זה לא מצב נעים ובהחלט לא ממליצה.
הפחד שלי הוא שברגע שאני אגע במשהו אז כרגיל אני אגע בהכל.
חסרת מעצורים שכמותי.
מה יהיה?
עוד מעט יש לי גם טיול שנתי. לבכות לבכות לבכות. טיול שנתי בחורף?!
לא מספיק שאני נראית ענקית אני גם אצטרך לשים עלי עוד שכבות ולהראות כמו איזה דמות מסאות'פארק!?
ולשים ג'ינס?! אין לי ג'ינסים - אפילו לא אחד שאני לובשת. ומפחיד אותי למדוד משהו שנראה עלי כ"כ נורא.
איזה בעיות וחיים קשים יש לי הא?  אני כזאת עלובה.

יבוא יום ואני אכתוב על משהו משמעותי. מבטיחה.
לוס.

היום (שני 5/10) נשקלתי - 51.2

יום שישי 9/10 אני מקווה לשקול 50.5 סליחה, לא מקווה. יום שישי אני אשקול ככה.

עריכה: מאוחר יותר אחרי שכתבתי את הפוסט הלכתי לסיבוב עם ר'. נחשו מה.

קניתי לא אחד, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה ג'ינסים! מאפס ג'ינסים בארון פתאום יש לי בשפע.

ואם להיות כנה ולהודות, קניתי אותם במידות קטנות ממה שחשבתי.

וזה עדיין לא טוב מספיק.

בא לי לכתוב כאן הכל, לשפוך את ליבי בלי להסתיר דבר.
מבחינתי כאן זה המקום לכל המחשבות הכי הזויות שעוברות בראשי ולכל הרגשות שהופכים לקצת יותר הגיוניים.
ובכל זאת, קיים החשש הזה... אותו חשש שיש לפושע שבמנוסה מיד החוק - הוא רואה אותה בכל מקום.
החשש שאני כבר חשופה מידי, לא מודעת לזה אפילו.
לכן כל מילה נשקלת כאן, כל סיפור, כל 'חוויה'.
והייתי רוצה, אני כ"כ רוצה לדבר ולהוריד מעליי את המועקה שבשתיקה.
ההפרעה מוחקת הרבה דברים מחיי אבל יש יותר דברים שמחקתי אני בעצמי.
עם הבדידות באה גם הבגרות, הכל נראה שטותי פתאום. יש דברים שלא עושים רק כי צריך.
הכל מסביבי נראה שיקרי ומזוייף. כלום לא אמיתי. אנשים לא אמיתיים. גם אני לא כזאת.
אני לא יכולה לפרט את גודל ההתאכזבות שלי מהסביבה הכוללת... גם אם הייתי יכולה זה בחיים לא היה מספיק.
נדמה שכמו שערותיי, הכל נושר ממני. (גם כמה קילוגרמים שלרגע לא משמעותיים)
ולא שהייתי צריכה את השנתיים האחרונות כדי להבין שמשקל נמוך לא יעשה אותי מאושרת,
אבל פשוט עכשיו אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי.
הרי אני אומללה יותר מתמיד.

יש לי סיפורים על אנשים שנכנסים ויוצאים מחיי, על חברות עם הטבות, על חברות שמופיעות רק כשהן צריכות טובות...
כמו כן גם על המשפחה שמתפקדת לעיתים בלבד ועכשיו נוסף לו גם אהובי היקר וזה בדיוק מה שהפך את הכל לקשה מנשוא.
נתתי את עצמי לר' בהרבה מובנים ובעיניים עצומות אני יודעת שהוא עשה מעל ומעבר בשבילי מרוב אהבה, אבל עשה יותר מידי.
אני תוהה איפה הגבול.
מעייף אותי לחיות פתאום, הכל הפך לנטל. כבר אין לי ממש תקווה שזאת תקופה שתעבור.
לפעמים פשוט נמאס לקום אחרי כל פעם שאתה נופל אבל אתה הופך חזק יותר עם כל נפילה כזאת.
הרמתי את עצמי לא מעט אבל כשאחרים גרמו לי לנפילה זה כבר קשה לי אפילו לנסות.
אני לא יודעת מה בדיוק איתי עכשיו, הכל מסתובב... אולי מרעב אולי מהשינויים הרבים שקורים.
אי אפשר לבטוח באף אחד, אני גם לא ממש בוטחת בבלוג הזה כרגע אבל הוא באמת כל מה שיש לי.
כל העולם הזה פועל על אינטרסים ומעטים האנשים שמגיע להם אמון של מישהו אחר. חבל.
להיות אנוכית ולוותר על חיי זה לא משהו שאעשה, למרות הפיתוי...למרות המחשבות, למרות שלפעמים זה נראה כדאי, אני יודעת שזה לא.
אולי אלא סתם הזיות שנובעות ממחסור ב... הכל. אם לקצר. אפילו באהבה.

אני יושבת עם עצמי וחושבת לספר ולדבר ואני מגלה שאין לי למי.
הפלאפון מלא מספרים שמעולם לא נראו סתמיים יותר, שום מספר שאליו אני יכולה להתקשר. אף אחד שאיתו אני יכולה לדבר.
הגלגל הסתובב לו במהירות... אחרי שהיו מתחננים אליי במשך חודשים לפתוח את הפה פתאום אין מי שרוצה לשמוע.
וזה בסדר. זה צודק. זה לא ממש מכאיב אבל זה גורם לי לתהיות.
בטוחה שהבעיה היא בי ולא בכל העולם, הרי כולן עדיין ביחד - מאוחדות. האומנם?
אולי הן באמת מאוחדות ובאמת ביחד, וזאת אני שהוצאה מהמשוואה כי בכלל לא רצתה להילקח בחשבון.
אבל למה שאני בכלל ארצה להיות חלק מבריכת הארס והצביעות שאופפת את כולן?
הגיע הקיץ והן טובעות להן, אני משלימה עם זה שעדיף להיות קצת על החוף... יש לי פה בורות משלי.
בהתחלה זה קצת הפריע לי, במיוחד שהשיחות וההזמנות היו חלק מהמעמד המתבקש, יותר נכון שריד ממנו.
מה שמפריע לי עד היום זה שהיו שידעו ואף פעם לא דיברו, חוץ מאחת שאני בטיפשותי דחיתי.
צדיקה אחת בסדום שלעד אני אקרא לה חברה, גם אם לא אדבר איתה שוב בחיים.
כי היא העדיפה לשאול במקום לעמוד בצד, גם אם לא עזרה במיוחד היה לה מספיק אכפת. תודה לך אם את כאן.
אני עוברת כל יום על מה שכתבת וגאה על זה שהייתה לי מישהי כמוך בחיים. לא יודעת אם את עדיין מנסה או לא, אבל בטוחה שעדיין אכפת לך.
אולי אם הייתי מדברת מוקדם יותר דברים היו שונים עכשיו. אולי.

אני מאמינה שאני עדיין כותבת כאן כי אני מרגישה רצויה, מרגישה חלק ממשהו ולא נתפסת כ"כ כ'מטורפת'.
כאן הסטיות שלי נתפסות ומובנות, לרוב גם מזוהות. הסטייה שלי היא לא בשר אדם אלא רזון אז אני מניחה שזה לא כ"כ נורא כמו שזה נשמע.
פה יש לי קצת מתחושת השייכות שכבר לא קיימת בשומקום.
קשה להגיד שזה האופן שבו אני רוצה להיות שייכת, מובנת ומזוהה. אבל זאת אני כרגע ולהפוך את זה אין לי כוח או חשק.
הפוסט הזה נכתב בצורה דיי מבולגנת, אין קשר ממש בין שורה לשורה שאחריה והפסקאות הן בכלל מלחמה אחת גדולה,
אבל ככה אני מרגישה עכשיו.
אני מדברת בלי היגיון, בצורה לא ברורה, עייפה וחסרת כל סדר מסויים.
החדר שלי למשל הוא הכי בטוח לזוחלים ולחיידקים כרגע - ממש לא לבני אדם. אני מודה.
כשהייתי קטנה והחדר היה מבולגן אמא הייתה אומרת ש'לא מתאים לבת חדר כזה'... היום היא כבר לא מתערבת כי היא יודעת שהוא משקף את מצב-רוחי.
כשאני מתחילה לסדר אותו יש בי אובססיה שהכל יהיה בו מושלם, ואז אני מתמלאה בכוחות חדשים וכשהוא נקי גם אני 'נקייה'.
אבל כשהוא ככה, וכשלא רואים בו רצפה... מצבי לא טוב בכלל. (כאילו יותר גרוע ממה שהוא בד"כ)
שמתי לב שבפוסטים שלי אין בכלל אופטימיות, אין בכלל שבב של תקווה או אמונה לעתיד בהיר יותר.
מבחינתי מחר לא יכול להשתפר ובעוד יומיים יהיה יותר גרוע. חבל לי. מעניין מתי איבדתי גם את זה.
אמא של ר' אמרה לי לא ממזמן 'איזה בעיות כבר יש בגיל שלכם... רק ללכת לים ולצאת, החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר'.
בתור אחת שיודעת שמשהו בחברה של הבן שלה לא תקין - ומכריחה אותה לאכול באופן שלא סותר זאת, הייתי מצפה למשפט יותר אמיתי.
אבל זאת רק אני...

כתבתי הרבה ולא כתבתי כלום. רציתי להגיד הכל ועדיין אין לי אומץ, גם לא פה.
הזדמנות מצויינת להודות למי שכאן ועדיין מתעניין. באמת שאכפת לי.
שמרו על עצמכן ומשהו שאני יכולה להגיד בביטחון - אם לא תסמכו על עצמכן לא תוכלו לסמוך על אף אחד.
שיהיה המשך שבוע רגוע, בתקווה שגם אופטימי יותר.