כן, אז המיטה שלו הפסיקה להיות שלי ושלי חדלה מלהיות שלו. את הלילות האחרונים אני מעבירה בללכת לישון מוקדם או לראות סדרות שמעולם לא ידעתי שקיימות בכלל בטלוויזיה. עולם הרווקות שאב אותו חזרה לתוכו בתאווה ובלית ברירה נאלצתי לא להפעיל שריר נגדו, כמו שלא הצלחתי להפעיל שריר מולך. וכן אנשים, כדאי שכבר תבינו שיש דברים (רבים) שאהבה אינה חזקה מהם. כמו למשל.. ניגוד אינטרסים, או אהבה לא מספקת מהצד השני. ועכשיו - עכשיו זו מעין חוסר ידיעה לקרב לבוא. האם אני צריכה באמת לתפוס את זה שאני לעולם לא אראה אותך יותר במובן הרגשי של העניין, או שאני צריכה להסתכל על זה כתקופה, ושהיא תעבור ואתה תשוב אליי רענן. כי אתה כל כך חשוב לי. פי אלף משאני חשובה לך. אפילו כשאתה מדבר איתי עכשיו, זה נראה כל כך סתמי, שגרתי, כמעט כמו כל שלב אחר. אבל עכשיו כשאני לבד, זה הרבה יותר כואב. לשכב ובאמת לחבק את הדובי שקנית לי ליומולדת כי זה הזכר האחרון שנשאר, ולא שזו אהבה נכזבת. זו אני שנכזבתי עד עכשיו.
וכדי להבין שאני אישה, ואישה חזקה, הצעד הזה חשוב. גם אם הוא כולל בתוכו את הבדידות המתסכלת בעוד שאלפי זוגות חמודות וורדרדים של אנשים מהלכים להם בפניי, ואני מקנאה בהם. אבל, לא בגלל שלי אין שום דבר, בגלל שהם יודעים לאהוב. וזה הכי חשוב. לדעת שיש לך את האדם הזה שתסכים למות בשבילו ולא בגלל שהוא ימות בשבילך או כי שמת לו טבעת על האצבע וילדת לו ילדים.
אחרי שקראתי עכשיו את מעט הפוסטים שנכתבו בחודשים האחרונים, וזה פוסט שמתעדכן לו אחרי חודשים של חסך בכתיבה והתבטאות, הבנתי שזו הייתה כאפה מצלצלת שהייתה לה תדירות מרשימה למדי. אז עם כל האהבה והרצון הטוב להרגיש אותך- בסקס פרידה בבקשה אל תכריח אותי לנשק וללטף אותך, כשאתה שולח לי הודעות של שעמום בחמש בבוקר, שזה יהיה לפחות עם טאקט או לפחות רך יותר, כשאתה מנשק אותי.. אל תנשק אותי כאילו אתה אוהב אותי ואנחנו עומדים לחזור עוד יומיים. תיתן לי בכל זאת להרגיש שהייתי דבר מה בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
