קשה להכיל כל-כך הרבה רגש

ופתאום, פיסת שלווה. אי של רחמים בתוך כל כך הרבה צלילים צורמים. ופתאום המבט אל האופק שליו (את זוכרת את אותו מבט? נדמה שעברו מאז שנים רבות כל כך) והכחול-לבן-אפור שוב ממלא את המרחב, את אישוניי ואת ליבי. והחול, החול הרטוב הגבוש- מתפורר בין אצבעותיי, ושמלה מתנפנפת ברוח ועגילים אדומים רועדים ונושקים: איך שכחנו. איך יכולנו לשכוח.

ושוב אני פתוחה ושלימה ומלוחה ונוטפת צליל אחד: רחש גלים. ושוב אני אותה ילדת דיונות, ילדת גלים, ילדת טבע וצלילים. ושוב אני עצמי. השם. השם. השם. השם. אלוקים. שוב אני עומדת מולך ושוב אתה מול עיניי: רחום ואוהב ומאיר. אל תלך, השם. אל תרחק, אלוקים. אני שבה אליך, אני כל כך רוצה לשוב. ושוב. ושוב. ושוב העיניים נפקחות והשפתיים (הקמוצות ממרחק והסגולות מבדידות) שוב הן נמתחות לחיוך. הו, אלוקים.

אני רוצה להיות בקבוק בדולח צחור, או אגרטל, או גביע עם רגל דקיקה ונשיקת שמש מעל. והצבעים שוב ישברו בתוכי וירעדו על המים: מים מלוחים מקצתי אל קצתי, משפה אל שפה. ואני גביע (או בקבוק, או אגרטל) ואני שקופה כל כך ובוהקת ואני רוקדת: דין-דין, דין-דן לקול הטיפות המטפטפות אליי, מרעידות גופי. ומעגלים מעגלים רוטטים בתוכי: אדוות מים, אדוות רגשות וצבעים ונפשי כה פתוחה ונקייה ואני כלי לכל אותם גלים, ואני שקט. ופתיתים של חול נושרים עליי מאיזו עננת רכות התלויה מעל. פתיתים של זהב נושרים, עוטפים, צפים על פני המים, צובעים אותי זהב. ועכשיו אני מחול של שקיפות ואור וקרניים של שמש רוטטות על פניי. ואני רוקדת. דין-דן, דין-דן, בואו אליי: שמיים, גלים, מלח, עבים, אני כאן. אני כאן. בואו אליי. ואני מחול של צבעים ומרקמים: רטוב ושבור, מלטף ועוקץ. ואני טל. סוף סוף אני טל.

ושוב אני יושבת מול השמש, עיניים מסנוורות, עפעפיים נסגרות, ריסים של אור סוגרים מעל. ושוב השפתיים נפתחות, מלקקות מליחוּת שדבקה בם, והשיער מתערבל מתערסל עם הרוח, וכפות הרגליים בגמישות חתולית מתכרבלות בחול, ותאי גופי ואבריי מתערבבים בפירורים של שמש. ואני שקט. ואני שקט. ואני טל.

(פיסה של ים בתוך כל כך הרבה דמעות, בתוך ימים רבים של חושך ובדידות. ופתאום, שקט. "תישאר, שקט. תישאר". אני יורדת על ברכיי בתחנונים)