| 11/2016
לגניאולוגיה של המוסר #13 / פרדריך ניטשה
אך הנה נשובה - בעיית המקור האחר של ״הטוב״, הטוב כפי שהגיהו אנשי האסנטימנס, תובעת את סיכומה - אין תימה כמובן, שהגדיים רוגזים על עופות-הטרף הגדולים: אך אין זו עדיין סיבה מספקת להרשיע עופות-טרף גדולים על שהם חוטפים גדיים קטנים. וכאשר גדיים אלה קובעים בינם לבין עצמם: ״עופות-טרף אלה רשעים הם וכל הממעט לטרוף ושייך אל הסוג ההפוך, משמע גדי הוא, הרי זה משובח ו׳טוב, טוב׳ ייאמר עליו - טוב הוא ?״ - אין כמובן לטעון נגד ביסוס כזה של אידיאל, גם אם עופות-הטרף היו מטילים בו מבטים מלגלגים ושמא אף אמרו בלבם: ״לא, איננו רוגזים חלילה על הגדיים הטובים ההם, אדרבא, אנו אף אוהבים אותם, וכי יש דבר טעים יותר מאשר גדי רך כזה?״ - מי שיתבע מן הכוח שלא יתגלם ככוח. שלא יהא בבחינת רצון להכניע, רצון לרדות, רצון להיות אדון, צבא לאויבים, לתגר ולנצחון, תביעתו תהא חסרת-שחר ממש כתביעה מן החולשה להתגלם ככוח. כמות של חוזר פירושה ממש כמות זו של יצר, רצון, פעולה - יתר-על-כן, בעצם אין החוזק אלא אותו יצר, רצון, פעולה, וכל תפיסה אחרת אינה אלא פרי תעתועיה של הלשון (ושל טעויות היסוד שלתבונה שהתאבנו בדפוסי לשון), התופסת, אך תופסת בטעות, כל פעולה כמותנית על ידי פועל, נושא הפעולה, ממש כשם שהבריות רגילות להפריד בין הברק ובין אורו, ורואות בזה האחרון את מעשהו את פעולתו של הנושא המכונה ברק, כך מפריד מוסר הבריות את החוזק מגילוייו של החוזק, כאילו מצוי שם מאחורי החזק איזה רקע אדיש שהברירה בידו לגלות כוח או לחדול. אלא שרק ניטראלי כזה אינו קיים כלל; אין שום ״יש״ מאחורי העשיה, הפעולה, ההתהווה: ״העושה״ מאחורי העשייה אינו אלא בדות - העשייה היא הכל. למעשה הבריות מכפילות את העשייה כשהן תופסות את הברק כמאיר, בבחינת עשיית עשייה, מעשה אחר נתפס פעם כסיבה ופעם כמסובב שלה. לא עדיפה מזה היא דרכם של מדעני הטבע באמרם: ״הכוח מניח, הכוח גורם״ וכיוצא באלה - למרות כל קרירותו, חרותו מהיפעלויות, עדיין שבוי כל המדע שלנו בתעתועיה של לשון ולא השתחרר מה״סובייקטים״, זו החליפה והתמורה, (גם ״האטום״ הוא מעין חליפה ותמורה שכזאת, וכן ״הדבר כשהוא לעצמו״ של קאנט); מה פלא שרגשות הנקם והשנאה המודחקים והלוחשים בגחלי סתר, מנצלים אמונה זו לטובתם, ולמעשה אמונתם העסוקה והלוהטת ביותר היא, שהברירה בידי החזק להיות חלש לכשירצה, ועוף-הטרף ברצותו יהיה לגדי - וכך הם קונים לעצמם זכות להרשיע את עופות הטרף על היותם עופות טרף… ובאשר המשועבדים, הנכפשים, הנרמסים, מנחים עצמם באזלת-ידם ובעורמתם הנקמנית, ובה דברם: ״הבה ונהיה אנו שונים מאנשי הרשע, נהיה טובים! וטוב הוא כל אשר אינו כופה, אינו עושה לרעהו רעה, אינו תוקף, אינו נוקם, ורק מוסר נקמתו בידי אלהים, מצניע לכת כמונו, מונע רגלו מדרכי רשע, בכלל ממעט לדרוש מן החיים, והוא כמונו ארך-אפיים, שפל-רוח, רודף צדק״ - הרי פירשום האמיתי של דברים אלה, אם נבין אותם בקור רוח וללא דעות קדומות, כך הוא: ״אנו החלשים, אכן חלשים אנו, מה לעשות? נטיב לעשות אם לא נעשה דבר שאין בכוחנו לעשותו״; אך במצב עובדתי עגום זה, פקחות זו מהדרג הנמוך ביותר, שגם חרקים מצויים בה (אל מול פני סכנה הם מעמידים פני מתים על מנת ״לא לעשות״ יתר-על-המידה), לבשה בעזרת התרמית והאונאה מיסודו של הרפיון, איצטלה מפוארת של חסידות מצניעת-לכת, מדמימה-שבת, חמימת-דרך, כאילו היתה חולשתו זו של החלש - משמע מהותן, כל פעולתו, כל מלוא ישותו ההכרתית, הכפויה עליו - מפעל רצוני, משהו שרצו בו, בחרו בו, מעשה, נכות. סוג זה של האדם זקוק לאמונה ב׳סובייקט׳ אדיש, בכל בחירה חופשית, זהו כורח ליצר הקיום שלו, חיוב עצמיותו, יצר המקדש כל שקר. ייתכן שהסובייקט (או אם לדבר בלשון יומיום של בני אדם: הנשמה), היווה עד כה עקרון אמונה הטוב ביותר, מכיוון שהוא איפשר לרובם המכריע של בני התמונה, דהיינו, לחלשים ולנדכאים מכל סוג, את ההאשלייה העצמית העילאית ההיא, התופסת את החולשה בחירות ואת היותה כך וכך - כזכות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
