אני האיילה אתה הוא הזאב

 מסתובבת ברחבי תל אביב, אנשים חולפים על פני, כל אחד חי את החיים שלו..

אני חיה את החיים שלי...

הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול רם הייתה בגיל 12...

"אתם תראו", אני אמרתי.."אתם עוד תקראו את זה בעיתונים"..

זאת הייתה הפעם הראשונה שזעקתי...

אני יושבת עם המשפחה, דודים, הורים, בני דודים, חברים, סבתא..

"הולכת להיות שנה טובה, לכם,הדגים.. היו לכם 7 שנים רעות..השנה הולכת להיות שנה טובה, כולם אומרים את זה, אפילו הסינים."

בגיל 12 אמרתי את זה בפעם הראשונה.

בגיל 14 התחלתי להתקרב לזה, לחשוב על זה באמת..

לחוש את זה, לחוש את זה על בשרי, על עורי.

זעקתי לעזרה ולא ידעתי איך..

בהתחלה, חזק..מאוד חזק, לא הסתרתי את זה...

ואחרי זה כשהבנתי שבעצם.. אני לא באמת חשובה ושלאף אחד לא באמת אכפת ממני, זה היה בשביל עצמי, כדי שאני ארגיש, ארגיש משהו...

אחד ליד השני, חתך ליד חתך, וכשלא נשאר לי כבר מקום עברתי למקום אחר...

הסתרתי את זה מעולה.. זה היה רק בשבילי, כדי שאחוש, כדי שארגיש משהו, שאני קיימת, שאני חיה.

הדם.. הדם הזכיר לי שאני ישנה, שאני לא שקופה...

בגיל 15 צעקתי את זה בפעם השניה... הפעם שמו לב, למישהו היה אכפת ממני, חזרתי לעצמי, הפסקתי עם השטויות, הרגשתי שהנה, עכשיו טוב..

בגיל 16 כבר לא עשיתי את זה לעצמי.

עשו את זה לי, בעצם.. הוא עשה את זה לי...

הוא שגרם לי להרגיש שאני חשובה למישהו, שמישהו חושב עלי כל דקה כל שניה ביום...

הוא רק שיקר, רק הכאיב, רק הרג אותי, הרג אותי לאט...

הפעם, הפעם שתקתי..

"למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר....נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי"
 

בגיל 18 כבר הייתי המקום אחר, 4 שנים מחיי נמחקו, לא זכרתי כלום.. עד הלילה ההוא...

זיעה קרה באמצע הלילה, נשימות מהירות, דפיקות לב חזקות... הפלאשבק הראשון...

אזרתי אומץ ודיברתי..

ובגיל 19, בגיל 19 זה כמעט קרה... צעקתי וצעקתי וצעקתי... וכלום, לאף אחד זה לא הזיז...

50 כדורים.

עכשיו אני בת 21..."שנה טובה הולכת להיות לי".. אני מרגישה שאני נאבקת בחיים האלה.. אף פעם לא הייתה לי מנוחה, הרגשה שהנה עכשיו טוב..

"אז רגע, הולכת להיות לי שנה טובה, ואח"כ מה?!?!? עוד 7 שנים רעות???"

מנסה להבין בשביל מה אני חיה, בשביל מה אני קיימת... כל הזמן צץ עוד משהו, עוד מכשול.. זה לא נפסק...זה אף פעם לא הפסיק..וגם לא יפסיק...

אני לא רוצה לחזור למקום הזה.. לא היה לי טוב בו אבל אני מרגישה שאני נמשכת לשם. למקום הזה, לבור הזה, לבור העמוק שאין ממנו דרך חזרה..

אין לי כוחות שוב לצאת ממנו, ואני כל כך מנסה שלא ליפול אליו שוב אבל אני לא רואה איך אני יכולה להמנע ממנו..

רע לי.. כל לילה, הסיוטים, כל לילה הפחדים, החרדות.. השתיקה הרועמת הזו שלא נותנת לי מנוח..

הכל מסביבי נסגר..אין לי אוויר לנשימה, אין לי אוויר...

"כמה שקשה אני תמיד מרגיש
שזה עוד כלום שיש הרבה
יותר נמוך"

אני לא יודעת מי אני היום. נותנת להם לדרוך עלי...

לא ביקשתי הרבה, אף פעם לא ביקשתי כלום.. רק רציתי להיות נאהבת, להרגיש חשובה, נותנת מעצמי ורק מקבלת סכינים בגב...

הגוף שלי מדמם...

אני לא רוצה שתדאגו לי. לא רוצה שתדאגי לי, לא רוצה שתדאג לי.. לא רוצה.

אבל... קשה לי.. רע לי... מתחילה להרים ידיים, להתייאש... ואני לא רוצה.אני מפחדת.. הייתי שם. אני לא רוצה לחזור...

יהיה בסדר.. אני אתמודד... :/

בסוף הכל עובר...