אני שונאת את המצב הזה,
את ההרגשה הזאת.
אני לבד, בעולם גדול מלא אנשים.
לא מכירה אף אחד, מסתובבת בין אלפי אנשים כל יום
ומרגישה לבד. כ"כ בודדה, כמו כלב שזרקו לרחוב.
ולמה זה? כי אין לי חברים. כולם אותו זבל, בחיי.
גם האנשים שנראה היה כי הם הדבר היחיד שמשמח אותי
הפכו להיות הזבל הכי גדול שהכרתי. איתם זה נגמר.
וזהו, כאן תם העניין. נשארתי לבד, ואני כ"כ משתדלת להעסיק
את עצמי בשיעורים, בבית ספר, בכל מיני שטויות. רק לא לחשוב
על המצב שלי. אפילו עכשיו אני חולמת על דברים אחרים.
לא רוצה לפתוח עיניים ולראות שהגעתי לכאן, שוב.
אני מכירה את המקום הזה.
מעין תחנת ביניים בין דיכאון מוחלט לחיוך אמיתי.
יום שישי פסיכולוגית. לא רוצה לתאר לעצמי מה יקרה אחרי זה.
בפגישה שעברה שדיברנו אפילו לא הצלחתי לבכות.
סגרתי את התיבה כ"כ חזק שאפילו אני כבר לא מצליחה לפתוח אותה.
לא מוצאת את המפתח, לא זוכרת את הסיסמה.
כאילו איבדתי את עצמי, בתוך סערה ענקית של רגשות מעורבים.
אחרי הכל, אני אוכלת את מה שאני מבשלת.
כמו שנאמר כאן כבר, אני חרא טבחית.
,looking for the key
secret_1
בבלוג זה
בכל הבלוגים
