עוד סיפור אחד של אהבה .

התחלתי רשימת קוראים קבועים חדשה.

תשלחו הודעה פה בשביל להיכנס:)

שבוע נפלאא

נכנסתי לשירותים עשיתי את צרכיי ויצאתי במהרה.

יצאתי ממבנה השירותים בצעדים איטיים והסתכלתי בפלאפון. תהיתי אם לשלוח לאסף הודעה מכאיבה או לא.

אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור. רק כמה חודשים אחורה, הייתי עושה הכל כל כך שונה, כל כך אחר..

הסתכלתי שמאלה וחיפשתי את ניב בעייניי.

פתאום הרגשתי מישהו גדול וגבוהה מתנגש בי.

הסתובבתי לאחור, הוא היה יפה תואר. היו לו עיניים ירוקות ושיער שטני - חום כהה בצבע מיוחד שלא ראיתי אף פעם.

"סליחה" הוא מלמל בפיו והיה נראה סוער ועצבני, למרות שלא הכרתי אותו.

"זה בסדר" חייכתי חיוך מתנצל וזזתי צעד לאחור.

הוא חייך אלי חיוך קטן והמשיך בדרכו.

אוקיי ... תהיתי לעצמי.

חייגתי לניב. הוא היה בבלו בירד.

נכנסתי אל החנות והוא מדד איזה מכנס דגמח יפה.

"איך הם?" שאל והסתכל במראה בהסתובבות של דוגמן.

"יפים" חייכתי. בזווית העין קלטתי את הילד ההוא שוב. הוא הסתכל עליי דרך המראה ושקלטתי את עיניו הוא הזיז אותן הצידה בשבריר שניה.

"טוב, אני אחליף ונזוז. הכל בסדר?" הוא הסתכל עליי במבט של 'נראלי את קצת מעופפות'.

"כן כן" חייכתי.

-

"קח את אלו" אמא של בן הושיטה לו זוג מכנסיים.

הוא היה עמוק בעינייה של הילדה הייפיפה דרך המראה.

"בן?"

"מה?" הוא חזר אל המציאות.

"לך למדוד" אמרה אימו.

הוא לקח את המכנס ונכנס לתא המדידה. הפלאפון שלו צלצל. זו הייתה ים.הוא ענה.

"למה לא סיפרת לי שאתה עוזב?" היא תקפה אותו עוד לפני שהצליח להוציא מילה.

"אני בקניון, מסיים פה ואמא שלי מורידה אותי אצלך"

"טוב" אמרה באדישות וניתקה בלי לחכות לביי.

בן נאנח והחזיר את הפלאפון לכיס.כאב לו עליה כל כך.

הוא יצא מתא ההלבשה והחזיר לאימו את המכנסיים.

"אמא בואי נלך.." הוא הסתכל עליה במבט עצוב.

"בסדר חמוד שלי" היא החזירה את המכנס, ובן זרק מבט אחרון לעבר הילדה ההיא. היא כבר לא נראתה בשטח.

הם יצאו מהקניון.

-

"ענברי?" נדב אמר בקול שקט.

היא צצה לה משום מקום. "כן?" חייכה חיוך שקט.

הוא צחק. "בואי לפה" משך אותה אל המיטה שבחדרה.

-

"ים?" בן נקש כמה נקישות חלשות על דלת חדרה. היא הייתה חצי פתוחה.

הלפטופ היה מונח על המיטה הזוגית שעמדה באמצע החדר.

דלת השירותים הייתה חצי פתוחה.

בן נכנס בשקט והזיז קצת את הדלת בידו.

הוא ראה שם את ים עומדת, מסתכלת במראה. הוא ראה שהיא לבושה.

"היי" אמרה באדישות.

"לאן את הולכת?" מלמל בן בשקט.

"מה זה משנה?" היא הסתכלה אליו בעיניים דומעות ועברה אותו כשכתפה נתקלה בכתפו ויצאה מדלת השירותים.

הוא יצא אחריה. היא המשיכה ללכת וחצתה את חדרה אל עבר החלק השני. בן הלך אחריה ותפס בידה.

היא התסובבה אליו.

"ים..." לחש בשקט וקירב אותו אליה. 

הוא ליטף בעדינות את צוואה. ידיו הגדולות נגעו בגבה התחתון. למעלה ולמטה.

הוא חיבק אותה חזק אל תוכו.

"די, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה..." הוא מלמל בעצב.

"למה לא סיפרת לי? ציפית שאני אגלה לבד?" היא אמרה בשקט ודמעות התחילו לזלוג מעינייה.

"התכוונתי לספר לך.. לא רציתי למשוך את זה.. היה לי קשה" הוא התסכל בעינייה.

"מה אני אעשה בלעדייך?"

"מה אני אעשה?" הוא מלמל בעצב. "אמא שלי הזאת...." הוא השפיל את מבטו.

קצוות אצבעותיה של ים נגעו בסנתרו והרימו אותו.

הם התקרבו לאט לאט ושפתיו נשקו לשפתייה.

-

"הילההה!!" נשמעו צעקות מלמטה. השקטתי את הטלווזיה וירדתי למהט בדילוגים.

"כן?" אמרתי לאמא.

"הפלאפון שלך מצלצל פה כבר שעה. תדאגי שהוא יהיה איתך!" אמרה בכעס.

לקחתי אותו מין השולחן בסלון.

"בסדר מה העצבים? כולה שכחתי אותו למטה.." מלמלתי בשקט וחזרתי לחדר.

"כן קרצייה?" עניתי באי חשק.

"אמא שלך קרצייה.. למה את לא עונה?" מור מלמלה מהצד השני.

"הפלאפון היה למטה, לא שמתי לב"

"יש מסיבה עוד יומיים. לקנות לך כרטיס? אני מדברת עכשיו עם רועי" רועי היה היחצן הגדול באזור.

"איפה?"

"במשכית.."

"טוב..זורם" אמרתי לא מרוכזת.

"אחלה ביי"

"ביי" ניתקתי את הפלאפון וזרקתי אותו על המיטה.

המשכתי את המרפסת שלי ופתחתי את הדלת באיטיות. טיפות קטנות טפטפו על סוף המרפסת איפה שנגמה השימשייה הרטובה.

יכולתי לשמוע את רעש הטיפות, חוזרות על עצמן פעם אחר פעם.. הגיע החורף סופית.

איפה איתי?

זה החורף הראשון שלי לבד...

=פרק 2=

"שכבתי עם ליאור" היא אמרה במבוכה.

ליאור זה החבר של מור,כבר תקופת זמן ארוכה של בערך חצי שנה,משהו כזה.הוא בי"א, שנה מעלינו.

"מתי הספקת?" הייתי בהלם.

"אתמול, הוא היה אצלי בסביבות 10 כזה.. ואת יודעת,תמיד היינו מגיעים למצב של לפני -  אבל עדיין לא. ואז אתמול זה כבר קרה"חייכה חיוך נסתר.

"יאווו אני לא מאמינה! מזל טוב בובה"חיבקתי אותה. " אז איך היה?"

"האמת שזה די כואב.החלפנו גם סידן אחר כך, זרקנו אותו לפח שאמא שלי לא תראה" היא צחקה.

"זה לא כל כך מצחיק. רגע..אבל..." מלמלתי. " עם קונדום נכון?" שאלתי בלחץ.

היא הפנתה את מבטה.

"מור. אני רוצחת אותך"אמרתי בכעס.

"סתםם יא מפגרת.ברור שעם" צחקה.

=

"ואללה אמא,מזה אין לי עצבים אלייך" בן מלמל בעצבנות.

"בן, תפסיק כבר לכעוס עליי. זה רק אבל רק לטובתך" אימו פנתה את הדברים מהשולחן.

"מה לטובתי בדיוק?" הוא הביט בה. הוא הכיר את אמא שלו כל כך טוב, הרי זאת אמא שלו. הוא ידע שהיא קשה ועצבנית בדיוק כמוהו, ואם היא החליטה משהו - אין שום סיכוי לשנות את דעתה.

"אמא!!" ענבר אחותו הגדולה צרחה מלמעלה.

"ענברי תפסיקי לצעוק, אני לא שומעת מה את מדברת" היא מלמלה .

ענבר ירדה למטה בדילוגים . "להתחיל לארוז?" היא צחקה.

"את באמת כזאת מפגרת או שאת עושה את עצמך?" בן אמר ועלה לחדרו בעצבנות.

הוא התיישב על יד השולחן והתחיל לחטט במחשב בכל מיני תמונות.

הפלאפון שלו רטט על השולחן. 'ים אהובתי3>' התקשרה אליו.

ים, זה בדיוק מה שחסר לו עכשיו.

"הלו" הוא ענה בחוסר חשק.

"מאמי?" היא שאלה בקול הזה שלה.

"כן מה נשמע" הוא השיב באדישות.

"בסדר, בא לך לבוא אליי קצת?" היא ביקשה.

"האמת שאני....." הוא התחיל לגמגם ולא מצא את המילים.

"אתה מה?" היא תקפה אותו.

"אני עוזר פה קצת לאבא שלי, אולי יותר מאוחר" הצליח להתחמק.

"טוב... תתקשר אליי, ביי" היא ניתקה לפני שהוא הספיק לומר ביי.

איך הוא הולך לספר לה בדיוק שהוא עובר מהישוב?

"בן!" אימו צעקה למטה.

הוא פתח את דלת חדרו .

"תתלבש, יוצאים"

הוא טרק את דלת חדרו בחזרה.

"חבורה של מטומטמים" מלמל בעצבנות.

=

נכנסתי הביתה אחרי יום מעצבן ומתיש.

ניב אחי הגדול היה בבית.

"הייי!" אמרתי בחיוך ענק, טרקתי את הדלת ורצתילחבק אותו.

"מה אתה עושה בבית?"

"הייתי בסביבה אז קפצתי.." הוא חייך.

"יפה. רוצה לאכול איתי?"שאלתי בנימוס .

"האמת שתככנתי ללכת לאכול בקניון,את באה?" שאל.

"כןן רק תן לי שניה להחליף בגדים " עליתי במהירות למעלה,והחלפתי לחולצה עם שרוול וסקיני ארוך.

ירדתי תוך כמה דק' למטה,ונסענו.

=

"ים?" אמא של ים פתחה באיטיות את הדלת.

ים ישבה עם הגב לדלת,בוהה אל מחוץ לחלון.

"כן?" היא הסתובבה לכיוונה.

"אני ואבא יוצאים,תשגיחי על האוכל,בסדר?" שאלה.

"בסדר"השפילה את עינייה.

"הכל בסדר מתוקה?" אימה התקרבה אליה.

"בן מתנהג מוזר..אני לא יודעת מה יש לו" היא מלמלה.

"בטח עובר עליו משהו,אני לא חושבת שזה קשור אלייך נסיכה שלי."

ים הייתה בת יחידה להוריה, היא הייתה כמו אוצר בשבילם.

"אני לא יודעת כבר מה לחשוב.." היא אמרה בעצב.

"אל תדאגי.. היום בערב אנחנו נוסעים לרמת גן, לאסנת ויורם" אימה חייכה אליה ויצאה מהחדר.

הטלפון שלה הודיע על כניסת הודעה.

'יפה שלי... אני רוצה שנדבר' - ההודעה הייתה מבן.

=

אני וניב נכנסו לקניון, ישבנו לאכול בבית קפה, ארוחת בוקר, למרות שהיה צהריים .

"אז מה הילי מה חדש.ספרי לי אחותי הקטנה" הוא חייך.

הוא כזה יפה. אח נסיך. שתמיד שם בשבילך ואף פעם לא רב.

ככה זה, שיש שלושה ילדים במשפחה, הבכור והקטן מסתדרים, והאמצעי סתם נתקע.

"הכל רגיל... לימודים.. שגרה עכשיו" מלמלתי.

המשכנו לקשקש ותוך כמה זמן סיימנו לאכול.

=

"לפחות אם אנחנו כבר בקניון מלא זמן לא קניתי בגדים" בן אמר לאימו.

"נקנה מה שתרצה" היא אמרה.

היא הרגישה חייבת לילד שלה .

=

"טוב אני הולכת לשירותים!" אמרתי והשארתי את התיק שלי אצל ניב.

"טוב אני נכנס פה שניה לבלו בירד" הוא מלמל.