פשוט אני מרגישה שאני עדיין לא מאופסת על הלימודים בכלל, שאני חיה במין עולם מקביל זה. שאני מרגישה מרוחקת ותקועה במקום ואני לא יודעת למה אז אני לא יודעת מה לעשות או איך לשנות את זה, וזה מבאס כי אני אמורה להיות הכי מאושרת עכשיו בעולם ומשהו חסום שם.
מצד שני זה לא משהו שאני מקבלת בשמחה- לחזור לטיפול. יש לי מן שאריות מהטיפול הקודם בהתרשמות שלי ורק המילה טיפול עושה לי רע (אפילו שבסופו של דבר הטיפול היה טוב).
למה את אמורה להיות הכי מאושרת בעולם עכשיו ?
כי הסוד יצא, אין לי את הגוש הזה בבטן- למרות שכל פעם שאני פוגשת מישהו חדש אז יש בשלב זה או אחר את השיחה הזו ואני מרגישה שחלקים מהאבן בעצם תמיד יהיו לי בבטן. זה לא נעשה יותר קל.
כי יותר קל לי עם עצמי- למרות שיש דרך ארוכה.
כי אני שנה שלישית בלימודים.
כי יש לי דירה מגניבה ושותפה מדהימה וטוב לי שם מאוד.
כי אני עובדת ב**** ואני נהנית ואני חושבת שאני תורמת את חלקי לקהילה למען עתיד טוב יותר (קצת פלצני אבל עדיין מאמינה בזה :P )
כי יש לי חברים אמיתיים וטובים שממלאים אותי בשמחה ואהבה ואמפתיה ואיכפתיות והם נותנים לי כוח להמשיך.
ועדיין יש איזה קיר שחוסם אותי ואני לא מצליחה לפענח מהו ומאיפה הוא בא, אז אני לא יכולה לשבור אותו או לעקוף אותו או לתפס מעליו ולהמשיך הלאה..
תדמיין איש במשחק מחשב שלוחצים אותו לקיר ומשאירים את החץ של הימינה לחוץ והוא ממשיך ללכת במקום ולדפוק את הראש בקיר..
כן אני מדמיין את זה כרגיל עשית את זה מצוין
אבל תגידי לי
את עצובה ? את בודדה ?
או שזה פשוט משהו אחר..
יש ימים. שאני מרגישה לבד, לפעמים זה בלילה, כשהחברים הכי טובים שלי במרכז ופתאום בא לי חיבוק כזה חזק דווקא ממישהו מסויים שיפעיל איזה קסם והוא לא נמצא לידי וזה עושה איזה צביטה כזו בלב.
יש ימים שאני כמהה למשהו פשוט כזה, בלי מילים כבדות, בלי להסביר מאיפה זה נובע. רק לשכב ולהתחבק עם מישהו שילטף לי את השיער ושאני ארגיש שזה בסדר.
את יודעת מה נראה לי
שהמצב הטבעי שלך זה להיות בזוג ולא לבד וכשאת בלי בן זוג זה קצת כמו להיות כמו דג מחוץ למים..
את תמיד מדברת על אהבה כל כך יפה ועל שירים שעושים לך את זה..
אהבה אצלך שוקלת יותר מדברים אחרים
לדוגמא יותר מכסף ולימודים.. לדעתי
וואי, הרגת אותי עכשיו..
זה היה כמו איזה אגרוף בבטן שעשה לי לבכות.
וזה מעולה, זה שיחרר איזה משהו בפנים :)
ככה נראה , את אדם מאוד רומנטי אפילו אם לא שמה לב לזה.
וככה אני יושבת מול המסנג'ר ומתחילה לגבש לעצמי את התובנה הזו שאולי אני באמת איזה דג שהלך לאיבוד בים הזמן
ופתאום בא לי למצא את עצמי עוד פעם. אבל באמת למצא, עם כל החרא שכרוך בזה.
ונורא מפחדת שאני לא אעשה את זה כמו עוד הרבה פעמים, כי לא בא לי ואין לי כוח וזה לא חשוב מספיק
ואני יכולה לחכות עוד קצת- אולי זה יסתדר מעצמו ועוד אלף ואחד תירוצים.
ואני לא רוצה לתרץ יותר. אני רוצה להגיד לעצמי שזה חשוב מספיק, שאני חשובה מספיק
ושאני רוצה למצא את זה ולפתור את זה או לפחות ללמוד להתמודד.
ועדיין קיים המקום הזה שלא רוצה להיכנס למסע הזה שוב, שמתקשה להסתכל על הכל בתור חוויה, קשה אמנם,
אבל תורמת ומלמדת ומפקחת בסופו של דבר.
ועכשיו אני במן מקום כזה בין לבין.
כמו במשחק מחשב, אחרי שמסיימים שלב ומגיעים לדגל ונכנסים למגדל ומקבלים המון מטבעות ומוחאים לי כפיים,
ואז כל מה שאני צריכה לעשות זה ללחוץ "אנטר" כדי להיכנס לשלב הבא.
והדבר ה"קטן" הזה הוא בעצם כל כך כל כך גדול.
כי עכשיו רק אני יכולה ללחוץ על ה"אנטר" הזה ועכשיו יש מסך שחור ואין לי מושג מה יקרה בשלב הזה.
ועדיין מבחינתי אין אופציה אחרת מאשר ללחוץ על ה"אנטר" הזה.
בינתיים אני יכולה לחכות עוד טיפה אבל בעצם זה רק עניין של זמן.
בגילגול אחר
מילים ולחן: אהוד בנאי
אמרו לי: כל מה שאתה צריך זה אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
