כועסת? מתוסכלת?

זה מרגיש כמו צעד אחורה.

בטטינק'ה אומר שיש ירידות לצורך עליה,

אבל כששידורי הכדורגל קופצים להגיד שלום,

יש איזו הקלה בכך שאפשר לסגור את הצורך "בבית",

לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

ועכשיו אבד הבית, ומה אני רואה? אינטרסים...

מוזר איך אני יכולה להביא את עצמי למצב נואש בגלל בושה,

ואחר כך לא להתבייש לעשות מניפולציות זולות.

העיקר שזול, כן?

יכולתי כבר להיות פעמיים או שלוש עם שמיכות כבדות,

אבל במקום זה יש לי ארבע חבילות אורז שוכבות בחדר, ואמא לקחה את החמישית ועשתה אורז.

יכולתי ללכת כבר לחוג או לעיסוי

אבל להודות חיצונית בצורך הזה מפחיד אותי יותר מללכת לפסיכולוגית.

למה זה ככה?  

אני לא יודעת איך זה בדיוק מסתדר,

להביא לכאן (סה"כ מקום חצי ציבורי) את התחושה שאני הר של כביסה מלוכלכת שצריך לכבס בשושו, בבית.