ולקראת הסוף ארגון הפסקאות והשורות והרווחים בין המילים ואפילו השפה משתבשים וזה נראה לי נכון יותר משום מה,

גם אני קרועה ככה מתוך המרקם ההגיוני.

ביום ראשון בשבוע שעבר קמתי כרגיל לפנות בוקר להסעה וקראתי קצת על המחשב והתקלחתי והתלבשתי וכל השאר ויצאתי בעיניים חצי עצומות עדיין לכיוון תחנת ההסעה.

בוקר טוב, בירכתי את החייל שעמד שם כבר וגם הוא נראה די ישנוני, והשפלתי מבט להמתין במצב כמה שפחות נע עד שההסעה תבוי.

אוי, התחלחלתי, קולטת רק באותו רגע שאני נעולה בנעלי התעמלות (שבהן אני משתמשת בסופי שבוע) במקום בנעלי הצבא. הוא הסתכל לכיוון שאני והבין גם.

אני לא יכולה ללכת ככה, כמה זמן יש לי? שאלתי אותו, והספקתי לחזור, בזכות הפלאפון והאמא, נעולה בנעליים הצבאיות לפני שחלפו ארבע הדקות.

ביום רביעי בשבוע שעבר עמדתי במעיל באותה שעת בוקר מוקדמת-מדי באותה תחנה, מנהלת שיחה בטלה עם איזו אמא של חיילת שעמדה איתי בתחנה. רק כשהאמא הלכה התחלתי להתארגן, לשלוף את הכומתה מהסוודר ולהניח אותה במקום המתאים על המעיל. אולם התברר לי שאין. הכותפת ריקה ואין עליה לא דרגות ולא כומתה. "שוב נפתחה" חשבתי ביאוש, וצריך ללכת אחורה ולמצוא לאן התגלגלו הדברים, אבל כשהסתכלתי לצד השני התברר לי שגם על הכותפת השניה אין דרגות. "הסוודר הלא נכון", הסקתי. כנראה הסוודר הנקי הונח במקום אסטרטגי-מדי בחדר שלי. ושוב טלפון לאמא ששולחת לי את הסוודר האחר, מדורג ומכותף, במעלית למטה.

פעמיים בשבוע אחד זה הרבה ממש.

ואז היינו אמורים לחגוג בשבת בבוקר משהו לכבוד אמא אבל אחותי חלתה ולא קמה ולכן לא יצאנו אבל כבר הייתי ערה ולא הצלחתי להרדם מחדש והעברתי את השבת במין זומביות כזאת.

ואז עבר המבדק בצבא שגרם לי להתרוצץ כה וכה בחודש האחרון, ולכאורה אמור היה לעבור המתח אבל לא לגמרי הסתייע ובימים האחרונים אני מוצאת את עצמי לקראת סוף יום העבודה צוחקת צחוק שמקורו אך ורק בתשישות וללא כל בת שחוק אמיתית. הלכתי לעשות משהו מנהלתי חשוב לעתידי אבל הרגשתי זרה בסיטואציה וחתכתי לים, קצינה בסוודר וגלידה בין עשרה שזופים בבגדי ים, דליים וכפות. כיף בים, אין מוח אין דאגות. חוץ מזה מזל שיש ידיד-מהבסיס-הקודם להפגש איתו, לצחוק המונהמון ואחר כך ללכת הביתה מוקדם כי שנינו עייפים.

אני מתגעגעת לצחוק המונהמון וחסרה לי קרבה גופנית, אבל הכי חסרה לי שינה.