הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 8/2009
והנה עוד משהו:
קיבלתי עוד מחמאה לגמרי בלתי צפויה ממישהו שאני מעריכה באמצע הכל.
משהו שהיה מנוגד למדי לתחושה הפנימית שלי, והנה הוא:
ביום שלישי, אחרי שלא נשארו כמעט אנשים בערב ההזדהות בכיכר,
הקבוצה עם הדגלים הצעידה את עצמה בחזרה למרכז הגאה, לשבת.
הקפידו ללכת ביחד, בלי להתפרד לגרורות.
אם מישהו נתקע מעבר למעבר החציה, כולם חיכו לו.
גוש. מפוחד קצת ולא בטוח.
אידיום ובעלה הלכו כבר לפני שעות והמכונף הלך לידי כמה זמן ואז התפזר אף הוא לביתו,
ואני נתתי את שני בקבוקי המים שנשארו לי ביד למישהי, והלכתי לקנות לי פיצה בחנות הכי קרובה.
"משפחתית בשלושים שקלים", היה שם שלט, וחשבתי לעצמי: "אין זמן לאוכל, המהפכה מחכה, הבנתי", וקניתי משפחתית. בטוח יהיה מישהו רעב נוסף במרכז. עלה יותר משלושים שקלים אבל אז היה לי מגש חם ביד ותחושת רעב בבטן וזה לא שינה: מיהרתי אל המרכז הגאה לפתוח את הקופסה שם.
בדרך התנפל עלי הקטיגור הנודניק, הקול הקטן שלוחש:
את מנסה לקנות חברים. בכסף את קונה את החברים שלך.
אבל אז הגעתי ולא היתה שום פעילות שחיכתה. הקבוצה התפזרה לקבוצות משנה שרובן היו עסוקות בלהאכיל את עצמן בקפה שמתחת למרכז או לנוח קצת. הצצתי לתוך המשרד כדי לשאול מה עושים עכשיו והוא הרים אלי עיניים מהמחשב, זש"מ:
- היי רותם, מה קורה?
- טוב. עוד לא התאספנו מחדש? מי עוזר לי עם האוכל?
הוא מיד נכנס למוד תפעולי, הרי ברור שיש כאן נפש נוספת שזקוקה לעזרה:
- מי צריך לעזור לך עם האוכל?
- מי שרעב...
(אה. הוא הבין).
- אפשר להשתתף אתך בעלות?
- בטח אפשר. אפשר אחרי האוכל?
- רק תיכנסי לפה, יש מיזוג (הוא מפשפש בארנקו), יש לך עודף?
- זש"מ, תעזוב.
- אני לא רוצה לעזוב, את לא תממני אותי
- נו באמת, אני עוד חייבת לך על זה שקנית לי את סטון בוץ' בלוז לפני איזה ארבע חמש שנים
גלריית תמונות מהשקת הספר סטון בוצ' בלוז, 30/11/05
הפוסט הקצרצר על זה ועל המרחק [היה שבור ותוקן]
- אני קניתי לך?
(הוא לא ציפה לתשובה הזאת, משום מה. הוא לא קלט שהוא עושה דברים כאלה כמה שנים, קונה ספר למי שאין לו כסף כי חשוב שיקראו אותו, ולוקח הביתה למרות שזה סיבוב מבלי לחשוב על עלויות. והוא מעולם לא הסכים לקבל את הכסף בחזרה, אם צריך לציין את זה).
התרצה וישב לאכול, ואפילו קרא (לשמחתי) לעוד פעיל אחד.
יחד עם הפעיל הזה הגיע ילדון, מסתכל על הפיצה כאילו היא מים במדבר:
ילד: פיצה!
צ: שלום ילד. בוא תאכל.
ילד: לא אכלתי כל היום!
צ: יופי, אז תאכל
ילד: ואללה? (בדחילו ורחימו) איזה משולש אתם פחות אוהבים, שאני אקח?
פעיל: אני בכלל לא אוהב זיתים, אני פשוט כל כך רעב שזה לא משנה.
מי הביא את האוכל?
זש"מ: רותם. והיא יודעת להגיד את הדבר הנכון בכל נקודת זמן.
(מרים עיניים שוב:) זה היה רעיון מעולה.
זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי ממש שמסתכלים עלי כעל שווה,
ולא כעוד פונקציה שצריך להפעיל או לנטר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
