הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 8/2009
עייפות גדולה
רובצת עלי.
אתמול היו לי שתי תכניות מתנגשות, ובסוף נשארתי בבית.
לא בא לי להוציא את האף החוצה.
זה לגיטימי להיות עייפים לפעמים, ואני מרשה לעצמי את סוף השבוע הזה בבית.
אלא שאז קופצת עלי עוד מיני סאגה.
זוכרת, אורלנדו, את הפעם ההיא שגיליתי שמישהו הגיע אל הבלוג דרך חיפוש "המכונף"?
זו היית את אז, ו"שכחתי את הניק שלך והאות צדיק מניבה יותר מדי תוצאות" היה טיעון מאוד אלגנטי, נובע מכלל המצב כמו הוכחה מתימטית.
אבל זה קרה שוב, אתמול בערב כשלא הייתי בשום אירוע מתנגש.
הסתכלתי בסטטיסטיקות של הבלוג וראיתי בדיעבד קטן מאוד שקוראים פוסטים ישנים שלי, בהתחלה מתחילת השנה, ואחר כך ישר לפי החיפוש "המכונף".
היא עלתה עלי סוף סוף, הבנתי, ואחר כך גם התאשר בפני.
הייתי צריכה בעצם לדעת, לבקש מאיילת שמשיה כחלחלת לכתוב צ' במקום את הכינוי שלי בקישור ההוא, אבל ויתרתי אז, למרות שזה עלה בדעתי.
אבל החברה של המכונף הגיעה אלי לבלוג, ולמרות שאני כמעט יכולה לסמוך עליה לא לקרוא עוד פעם אחרי הפעם הזאת שהיא שוטטה כאן, עדיין נכנסתי למין מצב מסומם כזה, עוברת על כל הקטעים שהיא קראה זה אחרי זה, כדי לראות אם "יצאתי בסדר".
זה הזמן הכי ארוך שהקדשתי למחשבות על המכונף והקשר בינינו בחודשים האחרונים, וזה מתיש אותי.
לא נעים לי לחשוב על זה יותר. נמאס לי. מאסתי. מאסתי מאסתי מאסתי.
אכן, מזל באמת שהיא עכשיו פתאום "באופן פרדוקסלי כבר לא מרגישה מאויימת". אולי בגלל שהצלחתי לשמור כאן בסוד את התכנית השטנית שלי להרוג אותה ואז לרקוד איתו על הדם אל עבר השקיעה? שששששששש.
הסתכלתי וכל מה שאני רואה לאחרונה בבלוג בהקשר שלו זו תחושת בדידות שרק מעמיקה, וזה מעציב אותי ובין לבין אני גם מתקצפת.
 .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
