 הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 12/2009
איפהשהוא על הרשת אצל חברתו של המכונף כתובות תכונה והתרגשות שעיקרן איסוף ואריזה לקראת טיול קטן, כולל שהיה ובמקום לשמוח בשמחתה על האתגר אני מוצאת את עצמי לוחשת: כן, לכי, לכי. ותשאירי לי ת'מכונף להדלקת נרות. ואני יודעת שזו בכלל לא הדלקת הנרות שפתאום קורצת לי, אלא שכמו בתנ"ך, השם לאשה הזאת בעולם הרגשי שלי: צרתי.
אוף. בסדר. אז בין אם היא יוצאת ובין אם לאו, לא אתקשר החג הזה. זה המעט שאני יכולה לעשות. אבל שיהיה כאן כתוב: אני לא רואה איך יוצאים מהמלכוד הזה.
באותו ערב עם האיש מהילדה עם החוטים, נכנסנו לתוך חדר ששהו בו כה רבים מחברינו המשותפים, ופתאום סבך מערכות היחסים שעומדות בשלבים שונים הסמיך אל מול עיני הלא מצפות. מאחד לאחד קפצתי, טרדתי, כמו מאביקה, ובעצם היה לי כל כך עמוס שרק שאלתי להגיע עת האוטובוס האחרון. הוא, אחרי השלום הראשוני, יצא בתבונה אל המרפסת אל בדידות יחסית, ושנינו הרגשנו שזה מתאים שילווה אותי אל התחנה (וכך ייתן הזדמנות גם לחבורה להדלל עד שובו).
בחנוכה הזה- יש לי תכניות עד להתפקע. טוב או רע, טוב או רע? חג שמח .
| |
|