| 1/2010
אם סופה היא שיר של רוח / איזו מנגינה יש לתקווה?
או: איך קוראים לאהבה שלי?
[יהודה פוליקר ויעקב גלעד, למילים]
זה תפס אותי לפני חודש, כשיהודית רביץ יצאה מהארון.
סוף סוף, הכרזתי, גירדתי חיוך, הלכתי לחפש בפורום לסביות תגובות והתרגשויות.
ומה גיליתי בינתיים, ביני לביני?
שבהקשר ליציאה הזאת אני לא מרגישה מה שהרגשתי כשקורין אלאל יצאה מהארון.
ואפילו שהמוזיקה של יהודית רביץ היא בפסקול חיי, ושל קורין אלאל לא.
אז, ב2001, ישבתי מול המסך, בקשב מלא, מחכה בנשימה חצי עצורה להמשך כל משפט שהתחיל ב"אני..."
השנה, את התכנית של "גיבורי תרבות" ששודרה על יודית רביץ [1], אפילו לא חיפשתי בעצמי:
קיבלתי את הלינק ביד, וראיתי רק חודש אחרי, מול המחשב, עם הפסקות כרצוני,
נינוחה מספיק לראות את כל התכנית, לא רק את עשרים השניות המאכזבות שבהן נראה שיש עוד אשה בבית לפעמים, במקרה.
(כדאי בעיני, אגב, לראות את התכנית ולו בשל הקטעים באנדרטת הנגב והשירה שלה בין לבין. אבל רק למי שמתעניין).
וזה מחדד לי את העניין: ב2001 הייתי לסבית, היום אני לא.
זה קרה לי גם כשיצאתי מהארון בצה"ל, בעקבות הרצח (אוגוסט 2009).
מול העובדה שהיו לי גם חברים גברים עניתי "כן" לשאלה "האם את ביסקסואלית?",
אבל זו תשובה שחורקת מאוד. ממש לא מחליקה במסילה.
כי מה זה אומר, בעצם? אני אוהבת או גברים או נשים?
אז אם כבר, אז אני בדיוק ההפך מביסקסואלית. משלים-לביסקסואל...
אני לא אוהבת "או גברים או נשים". ולא "גם גברים וגם נשים".
אני אוהבת, כמו שתמיד אהבתי, את האנשים האחרים, אותם שהגבולות שלהם קצת מטושטשים.
זכרים שמזדהים כבוצ'ים ולא כגברים. נקבות שמזדהות כפמיות ולא כנשים. טרנסים, קווירים, חנונים.
אנשים בלתי מושלמים, בלתי סגורים, בלתי נחרצים.
בעיקר לא מה שאני בלית-ברירה מכנה "ראש בקיר",
שזו-זו התכונה האנושית הכי בלתי מושכת בעבורי, כמסתבר.
משום כך אני כנראה נשארת עם "פאנסקסואלית",
ההגדרה שהיא דומה מהכל למקבילה המינית ל"אוכל-כל"
ועם המשימה המתישה והלא פשוטה לברור החוצה בעצמי מהערימה מי "ראש בקיר".
ואני חושבת שמגיע שאפו לשירי אייזנר על המאמר שלה הזה,
שבו אמנם ה"ראש בקיר" מקבל את השם הספציפי למדי "הטרונורמטיביות",
אבל מעבר לזה הוא מכיל ככל הנראה את כל מה שרציתי להגיד.
ולכן, למרות פתיחה קצת איטית, ממליצה לקרוא אותו עד הסוף.
[1] את מתעניינת מה אמא עושה כל ערב, או מה "יודית רביץ" עושה כל ערב? אמרה הבת שלה בתכנית?
מה ההבדל, אתגרה אותה הצלמת, והבת ענתה: יודית רביץ זו זמרת. אמא זו אמא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
