| 2/2010
 דברים שנגלים לפתע לאור.
עוד גלגל בתוך גלגל.
המשך לנושא "מבט וחלון וראי" וגם לדימוי מנורת התכשיטים.
תולדה של גלגול רעיונות ושברי דיונים, דומה להפריה בהאבקה.
אני נרגשת.
לא מזמן באחד המפגשים הקהילתיים, דיברה מישהי שאני מעריכה על מגדרים לא מדוברים.
על העובדה שהיא שייכת לקבוצות "מגדר" שאין להן שם, כלומר הן לא קבוצות שפרטיהן מאוגדים,
אבל יש אנשים נוספים ששייכים אליהן בבלי דעת, והאנשים האלה פועלים מתוכן בצורה דומה.
הדוגמה האמיצה והמכמירה והכל כך מורכבת ובהחלט לא מדוברת שהיא נתנה:
"אני למשל ילדה פצועה, ואני פועלת מהתחושה הזאת,
וחשה שותפות גורל ותחושת אחיות עם נשים אחרות שהן ילדות פצועות" [1].
והייתי חדורת יראה כלפי הדרך שבה ברגע שהיא אמרה את זה,
לפתע זה נראה, נתפש, התחיל לתפוס מקום בעולם גם בשבילי.
אחר כך דיברתי בפעם הראשונה עם שירי אייזנר (בניגוד ללקרוא אותה),
זה היה קצת לפני שכתבתי את "איך קוראים לאהבה שלי",
ושם דיברנו קצת על האבחנה שגם "חנונים" היא זהות מגדר:
"יו, נכון, איך פספסתי את זה עד עכשיו?".
אז שאל אותי מישהו שאני מכירה רק וירטואלית "מה אני עושה", ובמקרה הייתי באמצע קריאה
של משהו שהוא לחלוטין משהו שרק אדם אחד קורא בכל רגע נתון- וכשכתבתי לו את זה בצירוף קישור [2],
הוא הזדהה עם תחושת הבידוד שבהתעניינות בתחום לא פופולרי, השתמש במילה המבורכת "אנחנו",
וזה גרם לי לכתוב לו על העניין עם החנונים כמגדר, ולומר שזו איכשהו לא זהות נפרדת לחלוטין,
אלא פני-אישיות נוספים.
(ובאמצע היתה לי שיחה עם המכונף על היטלים, משום שהאינטרנט והחיים לא זהות בזמנים),
ואז ההוא מלמעלה כתב:
"פני אישיות עושה לי לחשוב שהאנשים הנושאים את התואר הזה הם אנשים שמדברים על עצמם. על הרגשות שלהם.
פניהם מקרינים את אישיותם.
אם זו ההגדרה שלך לחנונים אז אני אוהב חנונים."
והמון דברים התחברו לי.
חשבתי שקודם כל אני מאוד אוהבת את ההגדרה שלו להגדרה שלי,
שהיא אנושית מאוד מאוד, וגם שהיא מאפשרת לי לראות דברים נוספים שהיו מוצללים עבורי עד עכשיו.
היכולת הזאת של "פנים" לקרון, מהווה משלים בדיוק למה שהתכוונתי במקור,
וזה הופך הכל לתמונה כל כך שלמה, שהייתי מתפלצנת וקוראת לה "הוליסטית".
שמתם לב שהמילה "פנים" היא מילה ברבים? ביחיד "פן"?
"פן", יחיד של "פנים", היא (גם) המילה העברית שמציינת מה שנקרא באנגלית aspect, כלומר (הגדרת צנצנת)
"אוסף החלקים של דמות תלת-מימדית, שמוארים על ידי אור המוטל מכיוון מסוים" [3].
כמו שבתמונה הזאת (לתמונה בהגדלה) [4] בפניו של הילד פן מואר ופן מוצלל:
ולהבדיל, אם נסתכל על המישור מאחורי הדמות התלת מימדית, פן הוא כל מה שיוצר *היטל* מכיוון מסויים של אור.
כאילו כשמפנים את הזרקור אל חנונים בכיוון מסויים - מתגלה תמונה נהדרת, שהיא אולי סמויה
בעיני מי שאין לו את הידע/יכולת/כח [5] להטיל את האור הזה (או להציב את המסך מאחור לראות את ההיטל המתקבל).
וזה מזכיר לי את אמנות הצללים שמפליאה אותי בעדינות בכל פעם מחדש:
כשמסתכלים על זה ככה, איזו אמת אדירה יש במה שהוא כתב,
לגבי אנשים נושאי תואר, ש"פניהם מקרינים את אישיותם":
אחד הדברים שמיוחדים באנשים שלא נמצאים בקונבנציה, אולי,
הוא שהם מפיצים אור בעצמם, ולכן המציאות משנה פניה בנוכחותם.
סה פלא זה! 
מוספים:
[1] וזה עושה לי תמונה מנטלית כל כך חזקה של ציפור פצועה, מקור פעור
ונוצות מדובללות, עד כדי כך שהייתי צריכה למחוק "ציפור פצועה" ולתקן את
הציטוט בחזרה למה שהיא אמרה במקור.
[2] מסמך ("המשמעויות השונות של החיסור ותרומתן לפיתוח החשיבה") על
הבחנה בין בעיות מילוליות שונות שמיתרגמות כולן לתרגיל חיסור זהה, והשירות
שעושה האבחנה הזאת להבנה של פעולת החיסור ובעיקר למניעת תחושת "מתימטיקה
זה מבלבל, לכן לא מובן, לכן מפחיד ונאחסי, ואני עכשיו אתקפל לכדור קטן
ואעשה הכל באופן טכני עד שזה לא יספיק כדי להתקדם, ואז אכנע" אצל התלמידים [6].
[3] ועכשיו כשחיפשתי במילון, אבן שושן קורא לזה אמנם "אופן", אבל "רב מילים" כבר צודק ממנו, ומביא את המילה "היבט".
[4] תודה ליאלי על הרשות להשתמש בתמונה.
[5] "כח" לא במובן הדורסני אלא במובן המעצים. יש כח בלהציג פתאום משהו שבכלל נמצא כל הזמן שם.
[6] והתיאור הזה שכתבתי עכשיו בין מרכאות הוא בעצם התיאור להתערבות המציפה ("הפרה") שמביאה להקמת "עצמי כוזב" בתיאוריית העצמי שקראתי עליה של ויניקוט. It all gathers up.
(ואיך אפשר בלי פסקול: לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
