"בגנות הפסיכותרפיה", ג'פרי מואייף מייסון. קצת פרטים כאן.

הספר הוא ספר עיון שהושאל באופן חריג לאמא שלי מהספריה העירונית למהלך חופשת פסח  מעניין בעיקר בפתח הדבר ובפרקים הראשונים.

אחר כך הוא פשוט תאור גרפי למדי של כל מיני סוגי התעללות במסגרת פסיכואנליזה.

[12] מאלה שהקשיבו לרעיונותי היו שהסכימו שאולי יש צדק בדברי, אך היתה להם שאלה. בהנחה שהפסיכותרפיה פגומה, איזה תחליף טוב יותר אני מציע?

כתשובה הייתי אומר, כפי שניסחה זאת ידידה פמיניסטית, שאיש אינו חושב לשאול: איזה תחליף יש לשנאת הנשים? אם דבר מה הוא רע, או פגום, או מסוכן, די לנו לחשוף אותו כמות שהוא. דומה שמרגע שנקבע שדבר מה קיים, אנו מחליטים שחייבת להיות סיבה לקיומו... ואז גולשים לעמדה השקרית שזוהי סיבה טובה.

[28] האם טבועים בפסיכותרפיה ערכים שמעודדים, גם אם בשתיקה, חוסר מעש לנוכח אי צדק? האם הדוגמאות שהובאו קודם הן מקריות, מעידות בלתי צפויות? חוששתני שלא. האשמת הקורבן- נושאו של מסמך חברתי מבריק בספר בשם זה מאת ויליאם ראיין, 1971- היא התו המאפיין של הפסיכותרפיה. (לחפש את הספר הזה)

[107] הרגשתו של המטופל שהוא מקבל עזרה לא תמיד נמשכה אחרי הפגישה הטיפולית. ... היא שוחחה עם פרנצי על נושא זה ממש, ופרנצי אמר לה ששעה אחת של טיפול היא מגבלת זמן מלאכותית מאוד, ושהוא מעדיף לייחד למטופלים שלו זמן רב ככל שירצו. אנה פרויד אמרה שהיא העלתה את ההשגות הברורות: מה לעשות במטופל שרוצה את כל השעות אחר הצהריים; מה אפשר להגיד לכל המטופלים שמחכים? פרנצי חשב כמה רגעים, ואז אמר לה: "אולי צריך לטפל באדם אחד בלבד." אנה פרויד סיפרה לי שהיא התרשמה מאוד מההערה הזאת. אך ממנה משתמע שהטיפול בתורת שכזה אינו אפשרי. הטיפול באדם אחד אינו מצב מלאכותי. הוא דומה יותר למצבים רגילים, כמו החיים במחיצת אדם אחר, כמו לגדל ילדים, כמו להיות במחיצת חברים. ואכן, למחרת ציין פרנצי ביומנו שהוא נזקק להשפעתה המרגיעה של האהבה בה במידה שהמטופלים שלו זקוקים לה. גם הוא צריך להיות "המטופל היחיד" של מישהו.

[111] פרנצי מסביר שפריד הפסיק להאמין בממשיותן של הטראומות המוקדמות והנוראיות האלה ... פרויד טען שאלה הן פנטזיות אוניברסליות, ולכן אינן יכולות לעורר במטפל מידה כלשהי של חמלה לסבל אנושי אמיתי. ... פרנצי אמר שלמעשה לבו של פרויד כבר לא השתתף בטיפול, כיוון שהוא לא האמין עוד ביחודיות ובממשות של חוויית הסבל של כל אדם ואדם. הוא הפך את הסבל לאוניברסלי, ובכך נטל ממנו את הכח לרגש כל אחד ואחד מאתנו.  

בהקשר של שני הציטוטים האחרונים אני ממליצה לקרוא את הפוסט המצויין של שתיקה, יש נושאים שלדעתי משותפים וחשובים בשניהם (ואם לא בפוסט עצמו אז בתגובות, שמוצלחות אף הן)