קשה לי להאמין, אבל אכן יש לי טרמפ לחתונה של המכונף הישר מבאר שבע.

אין לכם מושג כמה זה יכול להקל עניינים כשהחתונה ביום שישי בצהריים אי שם ליד טיז-אל-לוך, שאין אליו תחבורה ציבורית, ולי יש סמינר ביום חמישי בין שש לשמונה בערב, שאשכרה כדאי שאלך אליו, כי ידבר בו אדם שמשתתף ברולטת המנחים שאני משחקת בה כרגע (שבע בום, אני רק חייבת להגיע קודם למניין נאה כדי שיהיה אפשר להחליט בפני מי אני בכלל מציגה את עצמי).

סחתיין על המכונף ואשתו-תכף-עוד-שניה [1] שהזמינו חברים מן הפזורות. עכשיו אני מרגישה פחות גלותית בעצמי.

מצד שני, בת ים וחו"ל יכולים להיות אותו מקום, בתכל'ס, כשאני בבאר שבע ומדובר בתקשורת ממוחשבת.

אני שוב צופה בטלוויזיה במחשב שלי, נדהמת מבלוגים והופ היד שלי קלה על ההדק בלשלוח לינקים לMJ.

ממש, ממש כמו אז. וכמו בעוד שבועיים. לפחות זה מחזיר כמה דברים למקומם. מגהץ. 

אני חושבת שהזכרתי את זה כבר פעם, מצאתי דרך ויה [2] את הדבר הזה. תראפיה בדחיה.

המשימה היא להידחות ע"י אדם אחר פעם ביום. זוהי המטרה היחידה, ואי אפשר להתפשר עליה.

המטרה היא להביא את עצמך למצב שאתה מסוגל לשאת פגיעות. ולצאת מנצח (מן הסתם, כי עמדת במשימה) מחוויה של דחיה.

אני משחקת במשחק הזה מאז יום חמישי בלילה, ועוד לא הצלחתי להדחות כראוי אפילו פעם אחת.

היום דפקתי על הדלת של השכנה מלמטה, אשה מבוגרת מאוד שהפעם היחידה שאני רואה אותה מחוץ לבית זה כשהיא מוליכה את המים החוצה כשהיא שוטפת את הדירה (לפי הריח יש בדלי כלור עם קצת מים. ניגובים חזקים), כדי לשאול אותה אם אני יכולה להשתמש בחצר שלה כמקום להניח את פינת האמנות בעיסת-נייר שלי,כי אני צריכה מקום לבלגן ולאפשר לדברים להתייבש. היא לא ידעה מספיק עברית בשביל להבין את השאלה שלי. אני אחכה שתבוא המשפחה שלה (זוכרים? האשה הצעירה שהבחינה בפרחים החדשים על הגדר) אבל אתם מבינים עד איפה הלכתי עם זה? ונישט.

זה קצת מפחיד. אתם רוצים לומר לי שיש אנשים שעושים את זה כל הזמן ככה?

מפאת הבעיה המוכרת [3] החלטתי להוסיף לעצמי גם משימת דחיה אחת ביום. גם זה לא כזה קל. כרגע צלצל לכאן טעות במספר, ביקש את אליאן (זו לא אני) ואחרי שאמרתי לו שזה לא המספר אמר שיש לי קול נחמד ושאל אם הוא יכול להמשיך לצלצל. אמרתי לו שזה יהפוך להטרדה והוא אמר "לא, אני מתכוון שאת תרשי לי". לקח שני צלצולי סרק נוספים בהם אמרתי לו "לך מפה קישטא" בקוצר רוח הולך וגובר כדי שהוא יפסיק. אני די גרועה בזה, אבל לפחות על משהו סימנתי וי.  

[1] שם מלא: אשתו-תכף-עוד-שניה-כבר-כבר-הנה-זה-בא, אבל לשם קיצור ודיוק הכינוי שלה בבלוג מעתה והלאה יהיה: "ואשתו".

זה, כמובן, אם ארגיש מרושעת, מרירה או רעה במיוחד, או שסתם מחוסר משאבים או מחוסר היכרות עם המטריה לא אקדיש לזה את תשומת הלב הראויה. כי עלי להזכיר, שבאמת האשה הזאת שאני לא מכירה כל כך וכנראה ייקח לי זמן להכיר, וגם זאת אם יהיה לשתינו המזל הרצון והכח, שווה וראויה (בדיוק כמו שנרמז מכך שהיא מתחתנת עם אחד האנשים הנהדרים[4א] ביקום) להיות מאוזכרת ראשונה, ושהוא יבוא עם ו' החיבור אחריה. כלומר, הכי לא "ואשתו". אבל היי, אני מחליטה עלי, לא? [4]

[2] בלוג שמפרסם לינקים לדברים מגניבים. כיף אתו, אבל לא בRSS, כי אז זה יותר מדי.

[3] לי היא מוכרת, אני מניחה שגם אתם נפגשתם אתה כבר (בהקשר שלי)- קשה לי לומר לא!

פאק, קשה לי לומר לא. במצב של אי נעימות (מכוון או לא מכוון), אם הוא לא קיצוני אני מעדיפה לסבול את זה כדי להמנע מסירוב ומעימות, ומניפולציה זה פשוט כלי הפלא כדי ל(איך זה הלך?) לטפלל (טוב, האקדמיה ממש עשתה עבודה רעה עם המילה הזאת) אותי ממקום למקום.

גם לזה כמובן יש משחק שחפרתי מהאינטרנט. כזה שבו מציעים הצעות ותפקיד הבנאדם שמשחק הוא לדחות אותן. את כולן. לא, באמת. החוק הוא שאסור לומר כן. זה אמור לתרגל אותך בסירוב. לצערי אין לי כרגע את תנאי המעבדה המתאימים לשחק בזה (פראייר שיציע לי הצעות כדי לדחות אותן) [בעצם אולי זה יכול להיות משהו שאני יכולה להציע למישהו לעשות ואז או שזה יקרה או שאקבל דחיה...] אז אאלץ להתחיל ישר בבריכת התינוקות, בסירוב אחד ביום במקום לתרגל קודם "על יבש". ותמחאו לי כפיים במקום לצחוק, כי "לקרוא על זה" היה אפילו שלב מינוס אחד: שחיה בהתכתבות.

[4] גם זה זה סיפור מהמשפחה של המכונף. השאירו אותו עם הסבתא החביבה יותר. כשהיא אמרה לו להוריד בגדים כי יאללה מקלחת, הוא אמר לה: "לא. המחליטים שלי הלכו. עכשיו אני המחליט שלי".

[4א] לתואר "נהדר" אתם יכולים להוסיף בשלב זה "מתסכל, מתיש ומעצבן". זה לא סותר, כמובן. אני מחבבת את הסיפור הזה. חבל שהוא לא מהמשפחה שלי... ראו ערך [3]