בערך.

יצאה ובידה רשימה ארוכה ארוכה של דברים לשלוח עם אחותי וחבר שלה, שיבואו מחר.

אני צריכה לזכור להביא מש' את האורז כדי שיהיה במה להאכיל אותם.

אתמול ישנתי פה בפעם הראשונה, וגם היה איתי חבר, זה היה מאוד נחמד.

אתמול בבוקר החברה שלי מהלימודים והחתיך של ש' עזרו לי להעביר את הדברים לדירה,

ועוד באותו יום כבר כמעט הכל היה מפוזר בדירה, "במקומו". גאווה.

אמנם כלום עוד לא מרגיש כאילו נחת במקומו, אבל הזמן יעשה את שלו, ודאי.

אבל חלק מהדברים שניסיתי לעשות היום כשל בצורה מעיקה. 

- החלפתי את הנורה שלא דולקת בחדר המדרגות ועדיין אין שם אור, כנראה זה בית המנורה שדפוק

- ניסיתי לקדוח מקום לראי וכל הזמן נתקלתי בדברים בתוך הקיר שמנעו ממני לקדוח ישר

ועוד כל מיני כאלה.

לא בא אף אחד היום כשותף פוטנציאלי וזה מאוד מטריד.

ההרגשה היא שאני בעיקר מייצרת לכלוך בדירה (כי אני קודחת כל הזמן) וחורים בקירות (כנ"ל) אבל שום דבר לא מתקדם,

וזה אומר שמחר אצטרך לטאטא פה מחדש לפני שיבואו "הילדים" וגם עדיין יש לי את המשימה הגדולה של לטפל בביתו של ש'.

ש' הכניס אותי אל ביתו כשלא היתה לי דירה, וכעת כשיש לי והוצאתי את הדברים שלי סוף סוף, עלינו לטפל בנושא החדר ההוא, שהיה של ע'.

צריך להוציא ממנו את הכל ולהכניס כל מיני סוגים אחרים של הכל, ולפני זה נדרש לנקות את כל האיזורים שבעצם הייתי בהם.

משום שעכשיו רוב הדרישות הן עלי, אני מרגישה אומללה, וגרוע מכך, נזופה על עצם העובדה שהייתי צריכה אותו,

ועכשיו כשהוא קצת קצר רוח שאעזוב ואני מחפשת עדויות לההפך, אני לא מצליחה לקבל תמיכה ממנו, אפילו בנקודות שמרגישות קריטיות.

אני כועסת מפני שהחברים שלי עשו השנה מאמץ כלשהו ללמד אותי שחברים, בין היתר, זה הדבר הזה שעוזר לך כשאת במצוקה,

ואני משתוקקת להאמין בזה, אבל עכשיו כל שאני עושה באינטראקציה איתם לא עוזר: לחיות לידם לא מביא עזרה, לבקש עזרה לא מביא עזרה. 

אני מרגישה שהתחרבן לי השיעור באמצע, וזה מקומם אותי כי רציתי נורא שהכלל הזה יצליח להתקבע, נורא רציתי להרגיש בטוחה.

אני יודעת שאנשים הם לא מכונה שאפשר ללחוץ על כפתור ויצא ממנה מה שצריך. אך עדיין הכשל הזה מצער נורא, ואני לא מרגישה שאגדל ממנו.

כל התקופה הזאת היא תקופה לא יציבה ולא טובה. 

הנה, אני כבר לא במחזור  המצב עדיין לא משהו.