ואני חשבתי שאני לא יכולה בכלל לתקשר עם אנשים היום,

כי עוד לא היה לי שקט משלי בכל השקט ואז הפעילות של הויפאסנה.

אז הברזתי מההורים ואמרתי לא לבחור החדש ולא לש' וע' לארוחת ערב.

אבל ברירה לא היתה- רק חזרתי, וכבר הלכתי להביא אוכל מהשוק, כי המקרר ריק-ריק-ריק

(טוב, לא באמת, היו בו תפוחי עץ, תמרים ופקאנים. בינתיים חל פיחות בתמרים והפקאנים נעלמו לחלוטין).

על האוטובוס חייכה אלי האשה שישבה מנגדי, גם היא עם עגלת קניות.

בערך כל יום שישי שני אנחנו על אותו אוטובוס לשוק.

ירדנו, ועשיתי את המסלול שלי. קניתי את הדברים הרגילים ועוד פיתויים.

ראיתי בפינה של איזה דוכן קופסאות של עגבניות שרי ככה-ככה כאלה. "בכמה הן?" שאלתי את המוכר.

"הן של האשה הזקנה", הוא הצביע על מישהי שעד אותו רגע הייתי בטוחה שהיא אחת הקונות.

"אלה בשתיים, היא אמרה. והצביעה על שלוש הקופסאות: זו שתיים, זו שתיים, זו שתיים, ביחד שש שקל".

תודה, אני רוצה שתי קופסאות. את השלישית (הצבעתי על הפחות מושכת) לא.

היא ארזה לי את שלושתן: "קחי את האחרונה בשקל. חמישה שקלים ביחד. מאוחר, אני הולכת הביתה."

"קחי גם בננות", היא מצביעה על ערימת של בננות ככה ככה, "בלי כסף."

הודיתי לה (השבת נעשה רוטב עגבניות, נראה לי, מלמלתי לעצמי",

לקחתי גם כמה בננות (אני לא אוכלת אבל קורט כן, וכנראה גם הבחור החדש), והמשכתי.

המוכר הנכלולי שכותב את כל המחירים בגדול ואז ליד זה בקטן "נקודה99" צעק "הכל בשקל, הכל בשקל"

הסתכלתי על השלטים שלו: הכל בארבעה וחמישה שקלים. חוץ מהבצל, שבאמת זול. "מה יש לך כאן בשקל?" גיחכתי אליו.

הוא הצביע על הבאסטות ממול: עגבניות, פלפלים, כל מיני שאריות. חייכתי והלכתי.

קניתי רימון! הראשון הקנוי השנה (אחרי שהאכלתי אנשים בסלט פירות עם רימון חמוץ כגיהנום שבא מאחד העצים)

ואז איך שקניתי אותו גם הפלתי אותו על הרצפה והוא התכווצ'ץ. "את יכולה לקחת אחד אחר", אמר לי הדוכנאי.

אחר כך הלכתי לדוכן הקבוע שאני קונה בו, של הגברת עם הירקות הירוקים. רק הבן שלה היה שם.

לשניהם עיניים יפות, יפות. לקחתי כמה צרורות ירק וביקשתי ממנו גם כך וכך שבמרומי העגלה,

ובעוד אני ממתינה לתורי לשלם, מונחת עלי יד מאחור בעדינות, והיא מופיעה אומרת לי "היי, מאמי". 

"איזה כיף שאת פה!"[1] אני פורשת אליה זרועות,

והיא לא רק שמקבלת את החיבוק שלי,אלא גם שותלת נשיקה קטנה על כתפי החשופה.

לא כל כל ברור לי מה קרה אחר כך, בטח איחלתי שבת שלום והלכתי, וכתפי מלחששת צחקוקים של שמחה.

השמחה לראות אותה לא רק בגלל שאני הייתי רחוקה לכמה זמן. 

היא היתה חולה לפני תקופה מסויימת, חולה של בית חולים, לא יודעת במה. ואז בדוכן היה אדם אחר, ירקות אחרים

ובעיקר, בלי הגברת היפה עם החיוך והעיניים. "תמסור ד"ש לגברת", הייתי אומרת לו.

והוא היה אומר "כן, כן" למרות שהם בכלל לא קשורים, והוא אפילו לא תמיד ידע בדיוק לספר מה קורה איתה.

אוי, השוק הזה.

אחר כך הלכתי לצוד עוד כל מיני דברים.

"שלום! בכמה השעועית?" קראתי אל גבר שעמד ליד אשה הודית שאספה שעועית לשקית

"גם אנחנו היינו רוצים לדעת." הוא ענה. "שם בעל הבית". "סבבה, אני הולכת, אני אחזור עם תשובה".

השעועית היתה זולה מספיק, עדכנתי, לקחתי, שילמתי והלכתי, לא לפני שהגברת ההודית שאלה אותי "למי כסף?" והצבעתי לה.

הסתובבתי עוד קצת ואז, בדוכן העוקב אחרי זה שאני קונה בו דברים אחרים, מצאתי את התרד הראשון שלי לעונה.

כבר לפני כמה ימי שוק רציתי תרד,והגברת עם העיניים היפות רק אמרה לי:

למה היום כולם שואלים? עוד לא הזמן שלו, עוד כמה שבועות.

הפרצוף שלי התעגל לחיוך של עונג והפתעה. בעיניים זורחות הסתכלתי על המוכר והחוויתי על הפלא.

בכמה התרד? "את חברה" הוא ענה, "אז בשבילך 7, לא 10".

ואז יצאתי מהשוק, ובדרך חייכה אלי ההודית הקטנה, ההיא שנברה בשעועית בסיפור שעבר.

בתחנת האוטובוס חיכתה, כמוני, אותה אישה עם עגלה של ימות השוק.

סדר הוא סדר. זה הזמן שלוקח לעשות קניות.

התחלתי לחפור בעגלה: "שם למטה יש מים..." הוצאתי ושתיתי והחזרתי לאותו מקום עמוס.

על האוטובוס, במושבים היחידים שלידם יש מקום לעגלות, ישבה אישה עם הרגליים על המושב ממולה.

האשה האחרת הלכה והתיישבה בחלק הקיצוני של מושב שניים, מעמיסה את העגלה על המסדרון.

"אהלן" אמרתי לזו עם הרגליים והתיישבתי במושב ממולה. היא הורידה את הרגליים ואחרי כמה שניות קמה והלכה לשבת מאחורה.

החוויתי לגברת עם העגלה: בואי, בואי. היא קמה והתיישבה מולי, אשה מול אשה, עגלה מול עגלה. היא חייכה אלי: "בָּמַקום".

אשה אחרת, שהתיישבה במקומה, קראה אלי: הבקבוק נופל לך, שם! וחייכה בתגובה לתודה שלי. 

כולם היו ממש בסדר. כמעט. חוץ מהגבר שהתיישב על רביעיה שלמה של מושבים, על מושב אחד תיק, על מושב שני תיק ושקיות,

על מושב שלישי תבנית ביצים גדולה, ובמושב הרביעי הוא, שרוע וגדול. באותה רביעיה איתו הצטנפה באופן לא נוח בעליל ילדונת בגופיה ורודה, שאחד התיקים היה כנראה תיק בית הספר שלה. "לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים", זימרתי. אבל הוא לא קלט את הרמז ולי לא בא לריב.

והנהג הביא את האוטובוס קרוב קרוב לרציף של התחנה, כדי שייקל להוריד את העגלות.

ביקור מוצלח בשוק היה היום, מוצלח מאוד.

עכשיו למדוט ולישון כי תכף אין יותר יום.

(מיינתי את העגבניות וקטמתי את השעועית, שזו פעילות זן כלעצמה,

ואז אידיתי את השעועית ואפיתי את העגבניות לרוטב משגע לפי איזה מתכון מהאינטרנט.

היה נורא נורא טעים אבל לקח זמן, ועוד צריך קצת זמן אחרי האוכל אחרת כל הזמן רק מגהקים, 

ופתאום מאוחר ולא באמת עשיתי מדיטציה ואם אני מתכוונת לתרגל את זה, צריך לתרגל את זה).

Good to be back