כשחשבתי על אלכ"ש במקום אכל"ש, צחקקתי בקול בחדר מבלי משים, באחד הימים שלא היתה מותרת בהם תקשורת, וכמעט גרמתי לשותפתי לפרוץ גם היא בצחוק. צחוק בחדרים ובגנים שתיקה, המהם לי הOCD  של שירים.

פולו-אפ מהפעם הקודמת:

הפעם על הסברס שגיליתי פורח בעונה שעברה, היו פירות (הפעם באתי חודש מאוחר יותר בשנה)

הפעם הבאתי איתי שני כובעים, למקרה שהראשון ייעלם כמו שקרה לי בפעם הקודמת

וגם תרמוס. כדי שאוכל למלא אותו בתה רותח בערב ולשתות תה חם לפנות בוקר.

שעון מעורר אחד, אבל עובד. פנס לדים, שלא ייגמר באמצע הלילה.

ושכחתי לקחת אטמים. אבל זה לא התנקם בי.

תזכורת:

לוח הזמנים

4:00                        פעמון השכמה

4:30 - 6:30             מדיטציה במגורים או באולם

6:30 - 8:00             הפסקת ארוחת בוקר

8:00 - 9:00             מדיטציה קבוצתית באולם

9:00 - 11:00          מדיטציה במגורים או באולם בהתאם להנחיות המורה

11:00 - 12:00        ארוחת צהריים

12:00 - 13:00        מנוחה

13:00 - 14:30        מדיטציה במגורים או באולם

14:30 - 15:30        מדיטציה קבוצתית באולם

15:30 - 17:00        מדיטציה במגורים או באולם בהתאם להנחיות המורה

17:00 - 18:00        הפסקת תה

18:00 - 19:00        מדיטציה קבוצתית באולם

19:00 - 20:15        שיחת המורה באולם

20:15 - 21:00        מדיטציה קבוצתית באולם

21:00 - 21:30        זמן שאלות באולם

21:30                      פרישה לחדרים - כיבוי אורות

עשר דקות וחמש דקות לפני כל מדיטציה, עוברים עם גונג או משמיעים גונג כדי שהתלמידות, גם אלה שאין להן שעון, תדענה לבוא (בסדר, יש גם גונג לאוכל).

 כללי המוסר:

1. להימנע מהרג כל יצור חי.
2. להימנע מלגנוב.
3. להימנע מכל פעילות מינית.
4. להימנע מדיבור שקר.
5. להימנע מחומרים משכרים למיניהם.

קיימים שלושה כללים נוספים שתלמידים ותיקים אמורים לקיימם:

1. להימנע מאכילה אחרי 12:00 בצהריים.
2. להימנע מהתקשטות ומהנאות החושים.
3. להימנע משימוש במיטות פאר.

עקיפות ומעקפים:

בגלל הדיאטה ההזויה שלי ביקשתי אישור לאכול בכל זאת פרי אחד בארוחת הערב למרות שאני תלמידה ותיקה, וגם שיישמר עבורי פרי בחוץ למקרה חירום אם ארגיש לא טוב. קיבלתי אישור, אבל היו בקשר לזה סיפורים ואספר בהמשך.

גיליתי באיזהשהוא שלב שבמנוחת הצהריים לוקח לי הרבה מאוד זמן להרדם, ועד שאני נרדמת כבר צריך לקום ל"מדיטציה בחדרים או באולם", אז נשארתי קצת בחדר לישון עוד רבע שעה בכל סשן צהריים. אבל אחר כך קמתי והלכתי לאולם למדוט כמו ילדה טובה כדי לא למשוך את זה.

לפעמים במדיטציה בין 4:30 ל6:30 בבוקר הייתי מנקרת מספיק כדי להשתכנע וללכת לחטוף עוד חצי שעה שינה במגורים ואז לחזור לאולם.

כללים שלא עמדתי בהם:

הכלל השלישי. כמו בשנה שעברה, רק יותר גרוע.  

אני כנראה, כמו שעובד אמר לא מזמן, קיבוצניקית חרמנית.
מסובך לי להיות עשרה ימים בלי פעילות מינית.
והאמת?
באמת היה לי יותר קשה לשבת ולעשות מדיטציה בכל פעם ששברתי את הכלל הזה.

יום 0: לפני השתיקה.

איך שהתמקמתי בחדר נכנסה השותפה הראשונה.

"שתדעי" היא אמרה, שבבוקר בין ארבע וחצי לשש וחצי אני אעשה יוגה בחדר.

"לא את לא" אמרתי לה. "אמורים לא לתרגל דברים אחרים..."

"טוב, אני אעשה את זה בכל מקרה" היא אמרה ואני משכתי בכתפי והלכתי לשירותים

כשחזרתי מצאתי אותה מצחקקת עם השותפה השלישית, שנכנסה בינתיים.

מסתבר שגם ההיא רצתה לעשות יוגה בחדר: "אני אעשה כשהיא לא עושה" היא אמרה לי.

מכיוון שגם היא היתה תלמידה ותיקה, הבנתי שכללים מחד ומציאות מאידך, חייכתי ואמרתי "טוב, תשאירו גם לי קצת רצפה בבקשה" (כי תרגולי צנצנת כוללים לדחוף את הקיר עם הגוף כדי לקבל קצת מגע פיזי, כדי שהיא לא תדעך ותמות. לקח מקורס קצינים) וזהו.

היה לנו גם חדר פנימי, כזה שכדי להכנס אליו צריך לעבור דרך החדר שלנו, אבל עוד לא הגיעה זו שאמורה היתה לישון שם. כן היו אלף תיבות מוזרות עם פתקים עליהן: שייך ל<גרציאלה>, לשמור עד 12.8 בחדר אבידות. אז הבנתי ש<גרציאלה>, מי שהיא לא תהיה, היא כל כך ותיקה שהיא בטח היתה עובדת באחד הקורסים האחרונים וכבר השאירה כאן את הדברים שלה לכמה זמן. נחמד.

ובאמת כשהיא נכנסה היא נראתה לי מוכרת ושאלתי אותה אם אולי ישבנו ביחד בקורס. היא הסבירה שהיא בדרך כלל מתנדבת ביום הראשון, של הקבלה, ולכן היא נראית מוכרת לכולם.

בינתיים (בכמה שעות הראשונות עוד מותר לדבר, צריך לתאם אילו דברים מקובלים בחדר ואילו לא, מה לעשות עם המזגן והאורות וכו') הסתבר שהשותפה הראשונה היא טבעונית () ולסבית ( ), ושהיא באה לקורס יחד עם בת הזוג שלה, שנמצאת בחדר אחר. עוד יותר לא לפי החוקים.

כשהלכתי לשיחת הפתיחה הסתבר (מרכילות. אותה אחת ששאלתה אותי אם אני תומכת בגרינפיס) שהיו עוד כמה שבאו עם בני הזוג שלהם, אבל בני הזוג האחרים היו במתחם של הבנים, שהוא די מופרד חוץ מבאולם המדיטציה עצמו, שהוא חשוך ונמצאים בו בשקט מוחלט שמור בקפדנות. אחרי זה היתה ארוחת ערב (ביום אפס לא צריך לרעוב).

ואז נדרנו את נדר השתיקה הנאצלת וקיבלנו על עצמנו את יתר הכללים ויאללה לעבודת הקודש.

הובילו אותנו לחדר המדיטציה והשמיעו לנו את הצרצורים והקרקורים של ההודי המצחיק ההוא, ואחר כך הנחיות ריכוז תודעה ראשוניות. אחרי זה התלמידים החדשים שוחררו, והתלמידים הותיקים נשארו באולם עוד כמה דקות, שבהן נאמר לנו שכל ההוראות בחדר המשותף יהיו רק לתלמידים החדשים, ובעצם עלינו להתרכז יותר מהם ולהשתמש בטכניקות היותר מתקדמות מתי שההזדמנות תגיע.

יום 1 והלאה:

כיוונתי את השעון לעשר דקות לפני פעמון ההשכמה, כדי ללכת לצחצח שיניים ולהתקלח לפני שהכל נתפס על ידי אחרות. טפשי מצדי, יש מעט מאוד אחרות שקמות בארבע בבוקר עם פעמון ההשכמה בכל מקרה. אבל הרגל הוא הרגל. האמת היא שהחל מהיום השלישי בערך, כשהייתי מגיעה, כבר הייתי מוצאת שם מישהי בדיוק מסיימת להתקלח. זה היה נחמד. מתישהו היה הגונג מצלצל, ואז היו מגיעות כמה טרוטות עיניים נוספות. יום אחד מי שמפעיל את הגונג לא התעורר, ואז הן לא הופיעו. היה מאוד בודד. בכל זאת לא היה לעניין לשיר במקלחת, ומאוד היה חסר לי לתת ביטוי לפסקול של חיי, שהרי הOCD  של שירים, חברי הנאמן, לא יצא לחופשה במהלך הויפאסנה ובהחלט לא היו לו שום כוונות לשתוק. אבל נזכרתי כמה היה לי נעים לשמוע את ההיא מהמהמת במקלחת בפעם שעברה, אז הרשית לעצמי לפחות לזמזם קצת. בעיקר בזמנים הבודדים יותר, כאשר הייתי רחוקה מאנשים אחרים.

השותפה הלסבית ישבה בחדר האוכל תמיד, שלוש ארוחות ביום, לצד זוגתה. לא תקשרו במיוחד ובטח שלא פיזית, אבל ישבו ביחד. ביום השני לחשה האשה הלוגיסטית משהו באוזן של אחת מהן, והיא קמה והלכה להתיישב במקום אחר. אאוץ', חשבתי. מעניין מה הן יעשו עכשיו. ואכן, כשחזרתי מהמדיטציה של הערב באותו יום, המיטה של ההיא כבר היתה מנוקה מכל חפצים. תהיתי קצת אם היא עזבה לבד, אבל גם זוגתה נעלמה.

היו דברים שלחוויתי היו מאוד דומים לפעם הראשונה. גם הפעם אכלתי בעיקר ירקות וטחינה לארוחות הבוקר והצהריים, וכאשר חולקו תבשילים או דיסה לקחתי מהם מצקת אחת ודי. ניסיתי פעם אחת להחליף את הדייסה של הבוקר בכמה פירות ולראות איך זה יחזיק, אבל הגעתי לארוחה הבאה כשדעתי כבר מוסחת מרעב.

היו גם דברים שונים. המזמורים, שכל כך ערערו אותי בפעם הקודמת, לא הוציאו אותי מדעתי הפעם. אמנם זה עדיין נשמע לי כמו קשקוש בלבוש. מבחינתי האיש הזה שמזמר בפאלי יכול היה לשיר "והמים מים מים הם זורמים להם בינתיים שורום זורום זורום רים" או "איש אחד נסע בטקסי הוא שילם שלוש וחצי" או "אקושושו בלונים מפצח אגוזים כוס וחצי אפיה 1 2 3 יציאה". הרבה רגעי כמע-צחוק היו מוקדשים לאיזה מזמור ילדים מטופש השיר *הזה* היה יכול להיות. והשני, והשלישי.  

אבל לפחות לא חיכיתי להם בשילוב של התלהבות ומורת רוח. והייתי יותר פנויה להקשיב מתי שהוא פירט את המילים של חלק מהם בשיחות הערב, מה שהיה מועיל כי יכולתי לדמיין את זה במקום אנ-דן-דינו-סוף-על-הקטינו אבל מצד שני מזיק בגלל שידעתי שחלק מזה הם דברים שללא ספק קצת מסובבים. אמונה שלמה גדולה וחזקה ו...קצת מסובבת.

מעבר לזה, מצאתי לי שיר אחד לפחות שלא מתנגש עם כל כללי המוסר וגם הוא מדבר על שקט ועל שיכוך של כל תאוות ומכאובי היומיום, אז נתתי אותו לOCD להריץ בכל פעם שהוא ממש הפריע לי.

בגלל שהמזמורים לא הציקו לי כל כך הפעם, יותר יכולתי להקדיש תשומת לב להוראות של המדיטציה ולעקוב אחריהן, ולראות איך שבאמת אפשר להקטין את התגובה הרגשית למצבים על ידי קשב לתחושות הגוף שעולות.

וזיהיתי עוד כמה מצבים רגשיים והתחושות הגופניות שמקבילות להם. הפעם גיליתי למה "כעס" נקרא חרי-אף, משום שבאמת כשכעסתי, אפילו כעס קטן, ניחר לי הגרון, והנשימה יצאה בעיקר מהאף וחזקה בהרבה. וגם מצאתי שהרבה תחושות של חוסר הערכה עצמית וייסור-עצמי יושבים לי באיזור שמתחת לחזה, בדיוק איפה שהחזיה לוחצת ומכאיבה. ומכאן המסקנה שהחזיות שאני לובשת מקצרות לי את החיים. מה, אין לי מספיק מזה ממילא? אני צריכה גם גוף פיזי שילחץ עלי שם? זו היתה אולי המסקנה הכי מפתיעה בקשר לתחושות הגוףנפש הפעם. ושניה לה היתה ההכרה שאני מרגישה עלבונות כתחושת קור בחלק הפנימי של הזרוע, בדיוק איפה שאני נוהגת לגעת כדי לעודד את עצמי. אפילו קישרתי את הנקודה הזאת בעבר עם תחושת העצמי עצמה. מסתבר שאלה ניחומים עצמיים. מותק את, צנצנת.

הפעם גם כאבו לי הברכיים הרבה יותר, ורוב הזמן מדטתי ברגליים כפופות אבל לא משולבות. כמו לשבת על שרפרף קטן.

השותפה הנשארת, עם היוגה שלה, מילאה אותי בהשראה, כי היא היתה כל כך ישרה ועשתה את התרגילים כל כך בריכוז והם נראו כל כך מועילים פיזית. לפעמים הייתי מסתכלת על אילו מתיחות היא עושה אחרי ישיבות המדיטציה, אומרת לעצמי "אההה, אז זה מה שצריך לעשות?" והולכת להתמתח ככה בפינה אחרת. וזה היה מועיל.

אה, לא! שכחתי את הקטע עם הכאבים. בהתחלה כאב לי והסתכלתי על כל איבר כואב בנפרד, לפי ההנחיות, אבל אחר כך מצאתי שיש איזור בשיפולי הבטן שנזעק בכל הכאבים כולם, אז הסתכלתי עליו והשתדלתי לשמור על שוויון נפש בקשר אליו, ואז כל הכאבים האחרים נעלמו ביחד! זה היה מאוד מעניין ומפתיע, גרם למדענית המוח שבי לתהות WTF. אבל בכל רגע שהייתי מפסיקה להתרכז בו, כל הכאבים גם חזרו בבת אחת, וזה כאב מאוד, אז עזבתי את זה.

והיתה ישיבה אחת ספציפית, שלא הצלחתי לסיים, כי התחרמנתי. כלומר, בהתחלה היה לי חם באיזור איבר המין, אבל כש"הסתכלתי" לשם החום התחיל להתפשט ולהציף לי את כל איזור האגן, וזה גם היה נעים ולא רציתי להפסיק (אבל אמורים להיות בשוויון נפש ולא בכדור שלג מתגלגל), אבל גם היה מין מלכוד 22 כזה, שאם הייתי מפסיקה, אז החום שהסווה את הכאבים בישבן ובירכיים היה נמוג, ואז הייתי צריכה להתמודד עם הכאבים. זה עשה לי mind jam רציני, ונסערתי ובסוף החלטתי להרים ידיים ונשארתי כל יתרת זמן המדיטציה בעיניים פקוחות כדי לא להחמיר את המצב לאף צד. בכלל ביליתי כמות לא פרופורציונלית של זמן בהרהורים בסקס, שלרובם לא היה קשר עם הבחור החדש.

אוסף של אנקדוטות "צנצנת כושלת בלהשתמש בגוף שלה":

יום אחד הלכתי בשביל ופתאום מעדתי החוצה ממנו. כלפי מעלה. איך אפשר לסטות מהשביל ולמעוד כלפי מעלה? צנצנת.

יום אחד התעוררתי מהשעון המעורר וניסיתי לכבות אותו כמה שיותר מהר כדי לא להציק לשותפה, אבל לא היה לי מושג איפה אני וניסיתי לרכון לצד של המיטה שלי בבית. מה שהסתכם בלדפוק את הראש בקיר. מילולית. מאז כל לילה בבית אני חולמת שנורא קשה לי לרדת מהמיטה כי לא ברור לי באיזה צד הירידה מהמיטה.  

יום אחד הלכתי במסדרון עם הכובע והבקבוק שלי, והרמתי את פרק היד להסתכל בשעון. הופס. חצי מתכולת הבקבוק נשפך על הרצפה. מסתבר שהתחלתי לשתות ושכחתי וכלל לא הייתי מודעת לעובדה שהבקבוק פתוח לגמרי. בשיא הפאדיחות הסתכלתי מי היה עד לזה, ואחר כך הצבתי את הבקבוק על השלולית כדי שאף אחת לא תחליק בטעות, והלכתי להביא סמרטוט.

ופעמיים ניסיתי לסגור את הברז של הקולר באמצעות הברז השני של הקולר במקום באמצעות הידית של הברז. זה די הצחיק אותי בפעם הראשונה ודי קרע אותי בפעם השניה.

העניין עם הפרי

הוציאו לי פרי כל ערב, אבל אני לא הרגשתי נורא, ולא באתי לאכול אותו. אז הבחורה הלוגיסטית באה אלי יום אחד, ושאלה מה הסיפור. וגם כשהלכתי למורה לשאול שאלה (היה זמן לשאלות), היא אמרה: טוב שבאת, שאוכל לשאול אותך. את לא אוכלת את הפרי של הלילה, אנחנו לא מבינים. אז הבנתי שא. המעקב שלהם ממש טוב ומדוקדק, וב', שלכולם אכפת וג. שהחוליה התחתונה בשרשרת, עובדי המטבח, כנראה מבולבלת גם, בגלל ההפרש בין ההוראה לביצוע. אמרתי למורה שמדי שזה יהיה כל הזמן אותו תפוח או אגס, זה לא משנה כי זה רק למקרה חירום, ושאני לא אבוא לאכול אותם אלא אם יהיה משהו מיוחד. אבל החלטתי ללכת למטבח באחד הלילות כדי להבהיר שיש תשומת לב גם בחזרה. באופן כללי, כאשר היו מעקפים לטובת כל מיני בנות, היו מופיעים כלים שמכילים את הדברים שלהם עם פתק קטן מודבק ועליו השם שלהן, וליד השם סמיילי. הלכתי וחיפשתי את הקערה שהיה כתוב עליה "רותם ", חתכתי מהפתקון את הסמיילי, הכנסתי אותו לתוך הקערה ליד התפוח והאגס, והלכתי. למחרת באתי לבדוק איך הם הגיבו לזה, ומצאתי שעל הפתק החתוך, לא במקומו, הדביקו פתק נוסף, שגם עליו רשום "רותם ". אני מקווה שהמסר, "תודה על העזרה ועל תשומת הלב" עבר.

העניין עם הגונג

באיזהשהוא שלב גיליתי שאני מרגישה את תיבת התהודה שלי גם רוטטת כשההודי המצחיק שר. זה מוזר, חשבתי. בדרך כלל קולות של גברים לא מפעילים תיבות תהודה או מיתרי קול של נשים. מעניין מה זה. מכיוון שהוא שר בצרצורים וקולות ממש משונים, חשבתי שאולי הוא שר באוברטונים כמו נזירים מכל מיני מסדרים אחרים, וזה יוצר אצלי תהודה. ואולי זה גם מתקשר לזה שכל התקשורת כאן היא עם גונג, שעובד ברזוננס עם עצמו. באתי סתורת שיער ובלי חזיה למורה לשאול אותה אם ידוע לה משהו על זה. הגעתי קצת מאוחר מדי, וכבר ישב שם גם המורה השני, וגם הוא שמע את האלה ההזויה שלי. קיבלתי בתמורה הזמנה על ידי האשה הלוגיסטית לפגישת בוקר עם שני המורים, שבה המליצו לי בעדינות אך בתקיפות לא להתקשקש עם דברים שלא קשורים למדיטציה . אבל אחרי זה ביום של הדיבור הסתבר שיש מישהי שמטפלת בקול, והיא אכן אמרה שחלק ממה שהוא עושה זו טכניקה מסויימת.

אחת מהעוזרות במטבח, שגם ישבה איתנו במדיטציה הקבוצתית (כל המתנדבים גם הם יושבים בשלוש הישיבות הקבוצתיות) היתה אשה גבוהה מאוד וכשהיא ענתה לברכות המסורתיות בסוף כל ישיבה, יכולתי לשמוע שהקול שלה מאוד נמוך. למעשה זה נשמע כמו קול של בן, רק מהאגף של הבנות. וראיתי את הנעליים שלה (גדולות). בגלל הקרבה לקהילה, התחלתי להרהר ברעיון שהיא אשה טרנסית.

וגם גרציאלה, שישנה בחדר הפנימי של זה שבו ישנו, היתה מוזרה להחריד. היא, נגיד, היתה מסוגלת לפתוח ולסגור את הדלת בשקט כל כך בלתי אנושי, והיו לה תבניות מוטוריות קצת משונות, והסתבר שהיא אכלה אוכל משלה שלא קשור לאוכל של חדר האוכל שם, ועמדת המדיטציה שלה היתה הר של כריות מסודרות בכל מיני צורות משונות. בגלל הקרבה

למישהי אוטיסטית בחיי, התחלתי להרהר ברעיון הזה גם.

אבל אז חשבתי שבחיים אני לא אוכל לשאול אותן שאלה ישירה. "את נורא מזכירה לי חברה שיש לי. היא מלפפון חמוץ. אולי את במקרה גם מלפפון חמוץ?"

בסוף הקורס, כשהיה מותר לדבר, התפשרתי על לשאול את גרציאלה פשוט מה האבחנות שלה (קרוהן ופיברומיאלגיה) ואת האשה מהמטבח אם היא מהגרת (לא. וגם שרתי במטבח והיא הצטרפה, ואין לה קול של בן גם בשירה).

ומאידך מישהי שאלה אותי ביום האחרון מאיזה קיבוץ אני, ובכלל לא התכוונה תומכת בגרינפיס, אלא שאני נראית לה מוכרת אז זה בטח מאיזור מגוריה, העמק (אגב, איזה עמק? אין גיאוגרפיה בצנצנת). אבל אני זכרתי שפשוט ישבנו ביחד גם בקורס הקודם.

מה שקרה לי בלילה

הייתי עדיין בצבא או באיזו מסגרת ממוסדת אחרת סטייל תיכון או קורס או משהו, כמה מהחבר'ה שהיו איתי בקורס קצינים היו שם וגם אנשים אחרים, והיתה אווירת סיום כזאת, והחלום התרכז סביב מסיבת סיום ועוד איזה ערב מחווה לאחת מהן, שהיתה זו שהכי רדפה אותי בצבא (לא בכוונה רעה, או בכוונה בכלל, בקטע של הסרטים שלי עם עצמי, כי היא היתה איתי בטירונות ובקורס ואחר כך בתפקיד הראשון). אז היו המון קטעים של "אלה הם חיינו" בקשר אליה, ואני זוכרת בעיקר את מסיבת הסיום עצמה, שהתרחשה במקום דמוי כיתה שפונה (הבמה היתה באותו גובה עם הצופים) והיו לה קלעים בשני צבעים, סגול ומעליו ורוד, ופרפורמרים ישבו על כסאות מול הקהל וביצעו איזה שיר, ולפתע התעוררה לחיים איזו בובה שישבה הכי מימין, והסתבר שיש בובנאי שמפעיל אותה, שלבוש במכנסיים סגולים ובחולצה ורודה ואשכרה נטמע ברקע. והוא היה אחד מהאנשים של הקורס. לקראת סוף ההופעה זינקה מהבובה שלו עוד בובה, ומזו עוד אחת, ומזו עוד אחת, והן ניצבו בשורה ארוכה של בובות הולכות וקטנות (וגם הולכות ונהיות חמודות יותר, דובונים ושפנים וכאלה) כמו בבושקות, והשתחוו לקהל ואחר כך קפצו לאוויר וכשנחתו נפתחו מסביבן מין אריזות מתנה עטופות כאלה. חשבתי שזה היה מיצג ממש מרשים ושאני ממש מקווה לזכור את זה לאחר כך .

ובאותו חלום היתה גם אחותי שהיתה קשורה איכשהו לערב המחווה והיא אמרהלי שהיא יוצאת עם מישהו שהיה איתי בכיתה בתיכון, ואמרתי לה שסבבה כל עוד זה לא הבנזונה, והיא אמרה לי משהו בסגנון: "אה הוא? הוא בחור בסדר דווקא, שכבתי איתו מתישהו מזמן". אני זוכרת שלא הייתי כעוסה, רק דאגתי לה. וזה גם היה מידע ממש מוזר.

וחוץ מזה היתה שם מסיבה רצינית כזאת עם מוזיקה (רעש) וחושך ואני כמובן לא הלכתי אליה אבל עדיין שמעו אותה מאיפה שהיה איזור המנוחה שלי, ואני זוכרת שיצאתי להסתובב באיזה מקום שהיה מין מדרחוב שיקי כזה, נחלת בנימין סטייל, ופתאום שמעתי את הגונג (בחלום) ונורא נבהלתי שבשעה הזאת אני אמורה להיות במדיטציה קבוצתית (שהנוכחות בהן חובה) ואיך אגיע בעשר דקות לאולם המדיטציה.

בהתחלה בכל רגע פנוי הייתי צונחת על המיטה וישנה, אבל באיזהשהוא שלב התחיל להיות יותר קשה להרדם. ההודי החמוד התייחס לזה בהקלטות ואמר שמי שלא נרדם יכול לעשות מדיטציה בשכיבה כי זה נותן מנוחה לגוף וגם לנפש, ונזכרתי שת' אמרה שמתי שקשה לה להרדם היא לפעמים יושבת ועושה מין נשימות-תרגילי-מדיטציה כאלה במקום, והבנתי שהיא בעצם יוגי מזויין ובגלל זה (בין היתר, כמובן) היא כזאת יציבה וחומלת למרות תהפוכות החיים שלא נגמרות אצלם בבית.

אני יודעת שיש לי עוד כל מיני אנשים בעולם שלי שעושים את זה, כי דיברתי איתם. הבחור החדש, למשל. הוא למד לבקר את עצמו באופן הזה, של הקשבה לתחושות הגוף. בלי מדיטציה רשמית. אני עוד צריכה לדבר איתו על זה עוד, בינתיים אנחנו עוד חדשים אחד לשני מכדי להחזיק שיחה ארוכה בנושא יחיד.

מסקנה רביעית: אני צריכה עוד לעבוד על ההתמכרות שלי למין. בכל זאת, אני חושבת שאגדיר מה זה sexual misconduct באופן מאוד ספציפי. כי אני לא רואה שום בעיה עם לשכב עם חברים שיש לי איתם אינטימיות. ב', לעומת זאת, הוא בעיה. כי אני חושקת בו, אבל ברוב שאר תחומי החיים אני רק סובלת אותו. אז כנראה שזה יצטרך ללכת .

.