(חוץ מזה שישבתי עם שירי מדיטציה בחושך ובגלל שהיינו בשקט ורק נשמנו בחושך

אז באמצע החתולה התחילה ליילל ששכחו אותה בתוך המשרד והיא רוצה בחוץ) 

אבל אתמול לשם איזון היו שניים

חוץ מזה ד' (המנחה שלי) סיפרה לי שהיא העבירה לאמא שלה את הסיפור על איך יצאתי ממכון ויצמן דרך חלון והיא צחקה נורא. 

היא אומרת שאין חיה נוספת כמוני בעולם ואני אומרת לעצמי שלא נורא, גם אני ריכלתי עליה וסיפרתי לכולם איך באתי במיוחד לפגוש את הבת שלה,

ואז הסתבר שהיא קבעה איתי ביום חמישי באותה שיחה שבה אני קבעתי איתה ביום שני, וגם באותן מילים, וכל אחת מאיתנו היתה בטוחה שיש לה את זה כתוב.

כמובן שאפשר היה לבדוק בדיעבד מה היה כתוב (היה כתוב את היום שאני חשבתי) אבל זה לא עזר לי בכלל כי הבת שלה לא היתה בבית כשהגעתי, ו...גם חיה מוזרה כמוה אין.

כשהעברתי את הטענה הזאת שלה לשירי היא הגיבה ב: "ד? תאמר לך? שאת מוזרה?"

(חברים לפעמים שם בשביל לגרום לך להרגיש יותר טוב גם כשזה על חשבון אחרים). 

בשבוע האחרון היה לי אורח. אורח אמיתי, לא מטאפורי. כזה שישן איתי בבית ואוכל מהאוכל שקנינו יחד ומשתין בשירותים וכאלה.

זה היה לא קל, אבל החלק של מישהו להתחבק/להשען עליו כשצריך ממש ממש ממש תמך ועזר.

ולמרות שהיה לפעמים קשה ולא נעים (ווינק ווינק וגם נאדג' נאדג'), זו היתה הקלה גדולה להפגש בחיבוק מדי פעם במהלך היום. 

אני שוכחת כמה שזה משנה לי, או שאני לא שוכחת כמה שזה משנה לי? בכל מקרה היה טוב וזה מקטין את הרע וגם גורם לי להשאר ברצון.