אני מבשלת מרק כתום. לא עשיתי את זה כל החורף והנה. 

אני חושבת שבהתחלה הוא יהיה בלי טעם, ואחר כך לכל קערה אוסיף תבלינים שונים כדי לראות מה יקרה. 

כמו שהיום עליתי על אוטובוס בדרך לבאר שבע, שלא מוביל לתחנה המרכזית, ואמרתי לעצמי שאחליף אוטובוסים בדרך לאחד שכן מגיע לתחנה המרכזית ואראה מה יקרה.

ד' צודקת, אני באמת מתקשה להתמודד עם עמימות וחוסר החלטיות, ולכן קפצתי בין שלושה אוטובוסים בדרך (הייתי יכולה לנסוע עם הראשון יש לארלוזורוב, אבל האוטובוס האחרון בתחנה המרכזית יצא מאוחר יותר ופחדתי להחמיץ את זה של ארלוזורוב). הדרך היתה יפה אבל הלחץ פן אאחר היה לא נעים. וחוץ מזה, אפקטיבית מה שקרה זה שאיפהשהוא באמצע הדרך פשוט עליתי על אוטובוס שיכולתי לחכות לו יפה מאוד גם בתחנה באיזור הבית של ההורים. 

גם עכשיו, אני ממש לא בטוחה שאוכל לשאת שהמרק יהיה מבושל אבל ללא טעם. זה נשמע לי כמו אסון  בקנה מידה זעיר, אבל אסון. 

טוב לי, דווקא. 

הייתי אמורה ללכת היום לתערוכה במרכז. התערוכה היא תערוכת צילומים של מישהי מהקהילה שלנו שבעוד שבוע עוזבת לחו"ל, ולכן היה מין סוג של לחץ להגיע לשם כי אחרת לא אספיק. אני גם מאמינה גדולה בimmersion, כלומר, שחלק גדול מהיות קהילה נובע מלהיות באותו מקום באותן שעות ולספוג את האוירה ביחד ולהגיב ביחד. כמו לטעום את האוויר וההרגשה ואחר כך שנים אפשר להגיד "זה כמו שהרגשנו במסיבה ההיא". ולכן מהבחינה הזאת מאד חבל היה לי להחמיץ את התערוכה. 

אבל ראבק, אין לי כח. 

כל מה שרציתי זה לישון. ואכן ישנתי, כמה שעות טובות על הספה בבית של ההורים לפני שהתקפלתי בחזרה לכאן לבאר שבע. 

עברתי דרך הבית של ש' כדי לגנוב בצל למרק והסתבר לי שגם היא נשארה בבית היום 

ולא רק זה, אלא שגם העיקרית שהתכוונתי לפגוש מאד פרגנה לי את (ועל) ההחלטה להשאר ולנוח.

הלוואי שאני הייתי ככה עם עצמי בכזאת קלות.