מר אל, כאן אנה/ פין
ספר שהופיע בסדרת מרגנית והוא ממש לא ספר ילדים, אם כי במהלך השנים הסתבר לי באמצעות עדויות של אחרים שיש תקופה קריטית לקריאה שלו (או יותר נכון, אולי יש תקופה קריטית שבה לא כדאי לקרוא אותו), כי אם הגעת אליו בתקופה צינית, כנראה שלא תראה את היופי.
וזה ספר עם כל כך הרבה יופי, כי הוא מתאר את חייה והתנסויותיה של ילדה קטנה, סקרנית ושמחה, וגם מפוכחת ובעלת לב גדול גדול, כפי שהיה עד להם אדם צעיר שאוהב התעסקויות גיקיות.
אז יש להם הרבה שיחות על הליריקה החבויה בסימטריה, מתימטיקה, זרעים, מעגלים חשמליים, מין ואלוהים.
והן מתועדות לצד תיאורים של משחקי חישוק והתרעמויות על בית ספר של יום ראשון.
אחת הסצינות האהובות עלי בספר היא התמונה של הילדה הקטנה בשיער הלוהב שרואה משהו יפה יפה ברחוב, ותוחבת לידו של עובר אורח פנקס, מבקשת: "תכתוב לי את זה גדול, בבקשה!".
גם את הכאב והעלבון שלה כשהוא ממהר הלאה. אבל גם את הרצון לשמר ולחלוק. ככה אני רוצה להיות.
דעתי האישית היא גם שהתרגום, של אוריאל אופק, עולה על המקור.
אבל זה ממש יכול להיות שהסיבה היא שיותר נוח לקרוא שירה בשפת האם של עצמך. זה לא ספר שירה, אבל יש בו.

הדרור/ מרי דוריה ראסל
ספר שסיימתי לקרוא, ומיד פתחתי מחדש בעמוד הראשון.
ספר מד"ב שמתאר חבורה של חברים, חלקם כמרים, חלקם רופאים, חלקם מדענים מכל מיני סוגים, כולם מבריקים בשכלם ובאנושיותם, שיוצאים למשלחת לא סבירה בעקבות גילוי לא סביר שהושג באמצעים פרוזאיים, כמו בחיים.
כל הספר הזה מלא באנקדוטות של אנושיות וחברות שגורמות לי לצחוק ולבכות ולהצטער שאלה לא החברים שלי ולשמוח שלמישהו יש חברים כאלה, וזה בכלל ספר. בנוסף יש בו לא מעט בלשנות אנתרופולוגית, כאשר הקבוצה יוצרת קשר עם חייזרים (כן, כן. אז מה. יש חייזרים).
האופן שבו בנויים המבנים החברתיים הן של זני החייזרים והן של בני האנוש בספר הזה מצוינת בעיני.
ויש בו קשת נפלאה של רגשות, מתהומות שאין להם שם ועד השראה אלוהית.

הנידחים/ זנה אנדרסון
ספר בהוצאת עם עובד שמזלי הגדול מאוד שהנחתי עליו ידיים, כי הוא גם נדיר וגם מתפרק.
תודות לאמא שלי, שבעצם היוותה ההשראה הראשונה שלנו לחיבה לז'אנר, כי היו לנו אוספי סיפורים של פרדריק בראון וג'ון וארלי ואסימוב מאז שאני ילדה. 
ספר של סיפורים שכולם מתרחשים באותו עולם סיפור, על גבי כדור הארץ שלנו, כאשר מה שמאגד אותם הוא שהם סיפוריהן של דמויות שהן עצמן או באו במגע עם דמויות אנושיות שיש להן אילושהם כוחות נדירים (בתחום הטלקינזיס או הפסי ודומיהן) אשר חיים בחבורות (או בבודדים שמחפשים חבורה) ומשתדלים להצניע את עצמם כדי לא להפגע, אבל החיים שלהם מאד מושפעים מהיכולות הללו. לפעמים כחלק פרוזאי מהחיים ולפעמים כנושא הראשי שהחיים תובעים לתת עליו את הדעת. אבל הייחוד הזה תמיד נוכח. 
כל אחד מהסיפורים בספר (ובמידה מסוימת, גם סיפור המסגרת המאגד) מכילים צער וכאב ופגיעה, שמעובדים לאיזושהיא תקווה והבטחה לטוב ותחושה שיש משהו גדול יותר שלהתחבר אליו יאפשר חיים טובים ובריאים ושמחים. ודווקא בגלל שהכאב מתואר כל כך מדוייק, התחושה הזאת פאקינג משכנעת. וזה המון לספר.

משחק ומציאות|עצמי אמיתי, עצמי כוזב/ דונלד ויניקוט
ויניקוט הוא פסיכולוג שאין בעיניו דבר חשוב יותר בבריאות האנושית מתחושת חיות וחוויה. 
שלל התיאורים והפרקים הקצרים שלו בדבר אוסף החוויות האנושיות שהן כולן לבוש לאותה חיות בסיסית, 
ולא פחות מכך המסות המתארות את הפתולוגיה והצורות השונות של אבדן של החוויה הזאת והמקום של התהליך הפסיכולוגי ברכישתה או בגילוייה מחדש, הן תזכורת מעולה וקו מנחה ו... יש לי חיבה גדולה והוקרת תודה גדולה לתיאורטיקנים שנותנים שמות ומילים לחוויות כדי שניתן יהיה לדבר עליהן. וזה שם, ובשפה פשוטה, שזה לא פחות חשוב. ואם התרגום (על ידי פסיכולוגים!) נגיש ונהיר כל כך, זה סימן שהמקור כנראה עילאי.

מתימטיקה, שירה ויופי/ רון אהרוני
ספר שנכתב בעברית ולוקח שירים וחידות מתימטיות ומראה את התנועות הקוגניטיביות הדומות שנדרשות כדי להפיק מהם משמעות ויופי.
ברור שזה גם ספר ז'אנר. והרבה יותר נגיש מ"גדל, אשר, באך".
הספר הזה הילך עלי קסם בפעם הראשונה שקראתי אותו, לא מעט מפני שהוא כתוב בעברית בשפת המקור.
גם ל"גלגולי לשון" של גיא דויטשר, שהוספו לו התאמות לעברית על ידי המחבר, יש את אותו אפקט (והתלבטתי בין שניהם על המשבצת הזאת, גם הוא מומלץ מאד).

שפת אם/ סוזט הייקן אלדין
"שפת אם" הוא דיסטופיה עתידנית שבמסגרתה לנשים יש מעמד נחות אשר מציב את גברי המשפחה כאפוטרופוסים עליהן. החברה מעמדית וגילדאית, כאשר הספר מתרכז בגילדת המתרגמים, אשר רוכשת שפות באמצעות גידול הילדים לצד דוברי שפות ילידיים ונשים נוספות שכבר מכירות את השפה אשר חונכות אותם בנוסף. יש ברקע דיון על האם יש שפה שהיא כל כך חייזרית שתינוקלא יוכל לרכוש אותה, אבל השוס העיקרי הוא שמסגרת החניכה משמש את אמהות המשפחה ליצירת תת תרבות סוערת של "שפת נשים" אשר (שוב), יש בה מילים קצרות וחסכוניות לתאר את מה שהפטריארכיה תתאר כ"מה שלא ראוי כלל לדבר עליו".
השפה המלאכותית המתוארת בספר לביטוי הדברים האלה נבנתה במקביל על ידי המחברת ולמיטב ידיעתי היא שמישה למדי, יש אתרים באינטרנט שמלמדים אותה.
הרעיון בספר נהדר. נהדר נהדר נהדר. הביצוע קצת למעלה מבינוני, לצערי. זה לא ספר מופת. אבל הוא שווה בשל הרעיון. ובשל אוסף הדוגמאות והאבחנות החברתיות הקטנות שבדרך.

שבט דב המערות/ ג'יין מ. אואל
כי אין לזלזל בספר שבזכותו גיליתי את עובדת קיומו של הדגדגן! 
וברצינות: לפני שהסדרה מגיעה לפורנו רך (שגם כבודו במקומו מונח, ונאנח), שני הספרים הראשונים בסדרה הם ספרים מצוינים. 
למי שלא מכיר, אלה ספרים שמתרחשים בעבר האנושי, בתפר שבו יש על פני היבשת שני גזעים, הומו ניאנדרטל (אולי) והומו ספיינס. 
הסיפור מתחיל בילדה המו-ספיינסית קטנה ופצועה אשר נאספת על ידי המרפאה של שבט ניאדרטלי ומגודלת על ידיה כבת שבט.
הפריימינג התרבותי של חברת השבט מפורט ועשיר, כולל מחוות הדיבור שלהם וחוסר הגמישות המנטלי שמביא לחברה שמרנית, בתוכה פועלת הילדה (שאחר כך גדלה לאישה) באופן שמאתגר הרבה מאוד גבולות מפאת סקרנות וגמישות "טבעיות".
ההתנגשות מתוארת בהרבה חמלה של הסופרת, שאמנם מוציאה כל הזמן את ההומו ספיינסים נעלים ומעולים, אבל לא חוסכת באהבה לדמות הראשית מצד האנשים של "השבט".
הבניה כל כך מוצלחת שלפעמים אחרי שאני קוראת את הספר הזה אני נשארת לכמה זמן עם תבניות הדיבור והשפה של התרבות האחרת, עד כדי כך תהליך האילוף הזה עובד. ולכן מבליט כל כך את הדברים בדמות שאי אפשר לאלף. 
אזהרה: בספר הראשון יש תיאור של אונס אכזרי. הוא מסומן ומטופל תוך כדי (וגם אחר כך) על ידי הסופרת. אבל הוא עדיין אכזרי.

אף אחד בשום מקום/ דונה ויליאמס
ספר שנכתב על ידי אישה אוטיסטית, ומתאר את חוויות שנותיה הראשונות מנקודת מבטה. 
אין ספר בעולם שהזדהיתי איתו יותר. וקראתי אותו עשרות פעמים.
ממליצה לכל מי שאוהב אותי ולכל מי שמרגיש זר בעולם לקרוא אותו, אבל ידוע לי, מעדותם של אחרים, שהוא לא נגיש במיוחד.
או, אולי, כמו עבור "מר אל, כאן אנה", נדרשת תקופה של פוריות נפשית מסויימת כדי לקרוא אותו בלי לעקור אותו מיד מהלב.
במקרה הזה, יש בסוף הספר נספח ובו תיאור של התנהגויות נפוצות אוטיסטיות + תרגום של המשמעות כפי שהובן על ידי הכותבת מנסיון אישי. החלק הזה, אף אם מוטה ונסמך על n=1, הוא קריאת חובה לכולם כולם.

סיטי/ אלסנדרו בריקו
ספר מהמם (כמו שוקר חשמלי מהמם), עשיר כל כך שאפילו לאדם כמוני שאין לו שום כושר חזותי יש לו מרקם וצבע ואיזהשהו זמזום.
קיבלתי אותו במקרה, בתקופה שרק התחיל הצומת ספרים של ה15 שקל בדיזנגוף סנטר, וביקשתי המלצה מהמוכרת שהיתה שם. 
הספר מסתובב מסביב לדמות של ילד גאון, האומנת שלו, הדמויות שאחריהן הוא עוקב בקומיקס, הפרופסורים שלו. אבל הוא בכלל לא על זה.
יש בו סצינות ממערבון שנכתב אל תוך רשמקול, מתחרויות התאבקות בדיוניות שמשודרות מחדר שירותים, ממשחקי כדורגל. יש יש בו הרהורים על ציור של טבע דומם ועל משחק ביליארד ועל החיקוי שמדמה את האידיאל כל כך טוב שהוא משאיר אותך רוטט בתחושה שהחיים בעלי יותר מדי טעם וחסרי תוחלת בו זמנית. ולא רק זה, יש בו כמה קטעים שמדברים על תופעות/יצירות אמיתיות בעולם, והתחושות שהוא מתאר בהקשר אליהן תוארו באופן בלתי תלוי על ידי אנשים שבאמת ראו/חוו אותם. אז הוא נתפס בעיני כמעוגן במציאות, למרות שהוא נראה פסיכי לגמרי.
בונוס: הרבה ביקורת על תרבות הצריכה בדלת האחורית. אבל הוא גם לא על זה .

סוד המילים/ מיילה גולדברג
ספר עדין. משפחה יהודית אמריקאית שיש בה אם עובדת, אב רב קהילתי ושני ילדים, מתבגר מתבודד שרעב לתשומת לב, וילדה לא מיוחדת, נבחשת כאשר מתגלה אצל הילדה כשרון לאיות והיא עולה ועולה בשלבי התחרויות האיזוריות והמחוזיות, דבר שגורם לאב להשקיע בה יותר.
התיאורים של הבינוניות ושל הפער בין הדימוי של האח הגדול בעיני אחותו לעומת המעמד החברתי שלו בבית הספר, ושל החשש של הילדים מלהפר את הסטטוס קוו של המשפחה, ואלף סצינות קטנות של הרגלים ודינמיקות שנשברים בעקבות התפנית המפתיעה הזאת ומה שבא או לא בא במקומם, והניתוק היחסי של האם, שהסיפור שלה הולך ונבנה במקביל, הופכים את הספר הזה למרתק.
וכמובן, יש בו מילים. כי הרי לא יהיה ספר שצנצנת אוהבת מאד והשפיע עליה שלא יעסוק, בדרך זו או אחרת, לפחות בדלת האחורית, במילים.