דברים שהיו לא נורמליים בהצגה של ג'קי ובכל זאת הביעו את מה שהוא נכון. 

וגם דבר אחד לפחות שהיה נכון אבל הביע את מה שלא נורמלי.

א. בתערוכה שבכניסה

חלונות רבים שדרכם מביטים אותם פנים

חשבוניה שהחרוזים בה נמנים באמצעות אותם פנים

צפור כלואה שמטפטפת דמעות מהעיניים באמצעות מנגנון טפטוף של אינפוזיה

דמות שבית הצלעות שלה הוא נבל מיתרים בצורת לב

הציפור שבפעם הראשונה היתה זו שהתפקיד שלה היה לקרוא "אמא!" בעודה מרחפת מעל שולחן הסצינה.

בפעם הראשונה שנחשפתי לעבודה של ג'קי, זה היה כשעוד היו דרסאפים, כלומר בערך ב2004 כזה, 

היא באה לפאב שבו נערכו הופעות הדראג עם בובה כזאת כמו שהציפור, אני לא זוכרת אם זו היתה ילדה שם, אבל בהחלט גם אז זו היתה אינפוזיה מלאת מים שהזינה את העיניים של הבובה.

הבובה טפטפה וג'קי שמה פלייבק של שרית חדד והקריאה את המילים: 

לדמעות שלך יש פה, והן רוצות לצעוק.

לדמעות שלך יש פה, הן לא רוצות לשתוק. 

אז ספרי, ספרי הכל, אל תשמרי בלב,

כי הדמעות האצורות מרות מכל כאב. 

(+1 לסמדר שיר על המילים.

הייתי מקשרת, אך שלא במפתיע שוב אי אפשר,

ולכן גגלו "לדמעות יש פה מילים" וזה יצוץ)

ב. חזרות

ג' אמר: מה שהבנתי היה על תיאטרון. מה שהבנתי על תיאטרון הוא שאם בונים את סצינת הפתיחה על פעולה חוזרת ונשנית, אפשר בעצם להתחיל אותה לפני ההצגה, ואז הצופים הראשונים שנכנסים לאולם בעצם בשום שלב לא רואים את הבמה במצב של אי-הצגה, אבל גם הצופים האחרונים שמתיישבים באולם לא מפסידים תוכן. 

זה היה אחד השימוש בחזרות, אבל כפילויות וחזרות היו שם הרבה, ובראש ובראשונה בעובדה שהיה שימוש בשתי שחקניות כדי לשחק את הדמות הראשית.

אחת היתה גם המספרת/הדמות שמפעילה דברים על הבמה ו/או מקריאה את הנרטיב, אבל גם לפעמים הזדהתה עם הילדה, ואחת שיחקה באופן עקבי את הילדה. ככה יכולנו לקבל כל הזמן לפחות שני מבטים על מה קורה ומה המשמעות של מה שקורה. ודווקא בגלל זה, הרגעים שבהם המספרת קרסה להזדהות מוחלטת עם הילדה, הרגעים שבעצם הן חלקו דינמיקה ולפעמים אפילו דיברו במקהלה, היו רגעים קשים וחזקים. כי לפעמים מה שקורה חזק מהפרשנות של מה שקורה. זה כמו שבע הפרות הדקות שטורפות את שבע הפרות טובות הבשר. 

המילים הפותחות של ההצגה הן

היו שם שבע ילדות ולכולן קראו פנינה

ועל הבמה שבע דמויות זהות, מובדלות זו מזו רק בסנטימטרים הספורים שהן לא מונחות בהן אחת על השניה, אבל בהמשך לכל אחת קורה משהו שמבדיל אותה מהאחרות, כל אחת היא ביטוי אחד, לא מסומן במילים, אבל שונה, של מה שקורה. בהצגה זה עובד ככה כי מאחורי כל דמות יש אביזר אחר שמאפשר לגלות פן של ההתרחשות או של התגובה להתרחשות. ובחיים? 

מקום נוסף שהוא גם על תיאטרון אבל גם על מה שנכון: יש סצינה שבה הפנינות מחכות למבקרים בשעות הקבלה של בית החולים הפסיכיאטרי. 

הן מחכות ומסבות את הראש אל הכניסה בכל פעם שנשמע קול צעדים, וכשהוא לא נכנס אל החדר, הן חוזרות לשפיפה מבואסת. זה יפה שהסצינה הזאת מחליפה את הסצינה היותר ישירה שבה האם לא באה בזמנים הרבה יותר אקוטיים, אבל זה גם יפה לראות את המספרת מבטאת את הלב שלה קרוב יותר ויותר אל פני העור, קוראת את קריאת ה"אמא" שלה לא סתם אל החלל כמו שהיה בהצגה הקודמת, אלא אל תוך סיטואציית מבחן חדשה, ואת הילדה רק דופקת את הראש במיטה שוב ושוב. אבל החזרה שרציתי לדבר עליה היא בתגובה של דמות הסמכות, האחות, לשאלה של הילדה: אני לא יודעת איפה אמא שלך. אל תשבי לי על הראש. אני לא יכולה להתקשר לאמהות של כולם. לא לכולם יש מבקרים! כמו שסצינת ההמתנה חוזרת על עצמה, ככה גם הצעקה הזאת של האחות על הילדה המקווה חוזרת על עצמה. אבל היא לא חוזרת על עצמה סתם. היא גם מחריפה, הופכת לקריקטורה של עצמה, ברגע שהתוכן הסמנטי כבר ידוע ואפשר להגזים את התוכן הביצועי, ואפילו בשלב מסויים התוכן הסמנטי לחלוטין מתפרק וחלק מהמילים נשמט תוך כדי הצעקה של האחות על הילדה. כמו רדיו מקולקל שלפעמים יש בו ניתוקים. וכך חוזרים לפרגמנטציה, אבל מכיוון אחר, ובלי לפספס שום תוכן בתוך הטקסט, כי הפרגמנטציה היא במסגרת החזרה. 

ושוב, בגלל שזו סצינה אחות למה שלא מוצג על במה, הפגמנטציה ואיבוד חלקי משמעות נרמזת גם במקום האחר ההוא, מתוך החזרות שבו ובמסגרתן. שפת הגוף מקצינה, הלב מאדים, העור סביבו מחוויר, לקריאה "אמא!" כמו אין נמען, והמילים להצדקה מסיטות את האשמה על השואלת בכלל, והופכות ליותר ויותר מקרטעות. 

ללא מעט מהבובות יש ראש שמתנתק מהגוף. 

לפעמים הוא קשור אליו בשרשרת של פנינים, 

לפעמים, בחוט של בלון שהופך להיות הראש שמושך את הבובה כולה מעלה אל התקרה. 

אותו בלון-ראש מאבד את האוויר שלו, מייבב, ביד של הילדה באותו רגע על הבמה.

שם איבדתי את הנשימה שלי. 

הילדה לא יכולה לישון, אף שהבוקר מבטיח לה באלף חרוזים מטופשים שיגיע.

הילדה לא עצמה עין כל הלילה, ובבוקר היא צריכה לקום וללכת לבית הספר. 

המאבק של אמא שלה בילדה הסרבנית נדמה כמו תפעול של בובה:

לאסוף את השיער, להכניס את הזרועות את רצועות התיק, להוריד את הרגליים מהמיטה אל הרצפה כדי שזו תעמוד כשמושכים אותה קדימה. כל אלה נראו לי ברורים, אבל מה ששבר אותי באמת זה הרגע שבו האמא פותחת את היד של הילדה, לוקחת ממנה את הבלון שהיא עדיין אוחזת, זורקת אותו. 

איזו ערלות לב. בתוך סצינה שאין בה דרמה אלא כתישה שגרתית, כמעט שכחתי שהבלון שם. יכול היה לא להיות. יכול היה לא להשאר עדות ביד הילדה, יכול היה להבלע באלף האין-אונים האחרים, אבל במקום זה היה אותו. והוא קרע לי את הלב. 

הילדה דופקת את הראש במיטה, במחלקה, ברפטטיביות. הזמן עובר ככה והאדמה נחה. 

כבר לפני שנים ג'קי מציירת יפה את הראש של הילדה נע בסיבובים במכשירים מכניים מסתובבים קטנים. 

הזמן עובר והראש מסתובב ומכה במיטה. לאמא זה אומר "זו הילדה שלך", ולילדה זה אומר הרבה דברים אחרים, בין היתר "זו האמא שלך", אבל לא רק. 

ככה זה עד שמגיע למחלקה מישהו שמסתכל על משהו אחר ומציע מבט שונה. 

הילדה בהתחלה לא מבינה, אבל העולם משתנה מתוקף הפרשנות הכל כך אחרת שאפשר לעשות בו. ולא רק העולם.

גם הילדה משתנה, עד שהיא מרגישה "בפעם הראשונה במקום שבע פנינות-רק פנינה אחת!"

אותי עצבן הדאוס-אקס-מכינה הזה, שגם חתם את ההצגה. לרבות הוא המיס את הלב. 

אני מבינה למה שזה יהיה חשוב, סוף טוב, ולמה נקודת השבר היא מבט אוהב ויציב ואחר של מישהו נוסף.

זו אמירה. וזו אמת.

היא פשוט חטופה מדי בשביל לפתור עבורי את ההצגה. לא בסצינה האחרונה. לא ככה. 

ואולי זו הצרה בעבודה שהיא שמיכת טלאים של כל כך הרבה תתי הצגות. ואולי מה יש לי בכלל להלין,

הרי פרגמנטציה היא חלק מהאמצעים. אולי פשוט פספסתי איך זה נכון גם לשם. 

אבל בשבילי הסוף הטוב האמיתי של ההצגה הזאת הוא חוץ-קלעים, בזה שיש את ההצגה הזאת, ובזה שמי שכתבה אותה, כאן.