משתתף בצער, חש את הכאב

מרחם כמו אבא, רוב הזמן אוהב…

(וזהו, לא יודעת עוד מילים)

הבוקר, כשיצאתי מהבית, היה ריח של גשם.

ועוד משהו היה, לא ממש גשם כמו שטיפות זעירות של מים עמדו באוויר. התעלמתי מזה ופשוט הלכתי לאוניברסיטה.

אבל בשעה שהייתי צריכה ללכת בה לפסיכולוגית וחזרה, היה נדמה שזה מחריף, והתחלתי לחשוש שאני צריכה מטריה.

״אולי אקנה לי עוד מטריה באקדמון?״ חשבתי לעצמי. הקודמת נורא יפה, אבל מסורבלת וגם כבר הספיקה להתעקם ברוח. אולי אצליח למצוא מטריה מתקפלת הפעם, שאפשר לשאת בתיק כפי שהייתי צריכה לפלח משותפיקו כשנסעתי לעכו. ובצבע לא טריוואלי, כמו שהנוכחית ורודה בוהקת. אז בירוק בקבוק או בסגול. מעניין אם אצטרך להסתפק בשחור בסוף. כך חשבתי, והלכתי בין הטיפות המציקות אל האקדמון.

לא היו שם מטריות בכלל, בכניסה לא עמדו פח וסלסילה עם מטריות כמו שהיה לפני שבוע וקצת כשקניתי את הורודה, וגם לא בשום מקום אחר בחנות. שאלתי את אחת הזבניות. 

נדמה לי שנשארו אחת או שתיים, היא שוטטה בחנות ושלתה אחת מדופן אחת הסלסילות.

זו היחידה שנשארה. מה, יורד גשם?

המטריה היחידה שנשארה היא מטריה מתקפלת בצבע סגול בוהק, והיא שלי