נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. לחברה נוח לטפל בתסמיני פוסט טראומה בלי לקשר אותם למקור. לפגיעה. החברה לא משערת שהתסמינים נגרמים מטראומה. נוח לחשוב שנשים הן משוגעות. נולדנו כך.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. מרתיע לראות את התסמינים. לשמוע פלשבקים. נעלמים. חרדת הנטישה מועצמת.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. כך אנחנו. אין מה לעשות. אשה היסטרית היא מפחידה.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. אז החברה מתייגת. מגדירה. המין האנושי שורד בעזרת הגדרות. שמים תוויות. ההגדרה חונקת. הגדר סוגרת. מוסד סגור.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. במוסד של בריאות הנפש. מחלקה פתוחה. או סגורה. אשפוז יום. אשפוז כפוי. הרחק מהעין שהחברה לא תצטרך להתמודד ביומיום.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. מרחיקים את המראה. שמים עליה וילון. אף אחד לא רוצה לידו נשים היסטריות. גם ההיסטריות עצמן לא רוצות את השגעון בתוכן.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. החברה לא רוצה לראות שהיא אשמה. נוח יותר להאשים את "הפרובוקטיבית". זו שלא צעקה. לא התלוננה בזמן. מהו הזמן המתאים? מי מקשיב? מי רוצה לדעת שכל אשה חמישית עוברת גילוי עריות? וכל גבר שביעי עובר תקיפה?

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. לא מבינה שהיא פוגעת. החברה לא מבינה שהיא המקור לבעיות. היא משתיקה. מתעלמת. טומנת את ראשה בחול. מענישה עברייני מין בעונשים מגוחכים. מאשימה את הקורבן.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. לא מבינה שהיא פוגעת. באחרות ובעצמה. האשה "לוקחת" אחריות. מפנימה את המסר. הקורבן מאשים את עצמו. האשה מאשימה את עצמה. אכולת רגשות אשם.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. לא מבינה שהיא פוגעת. באחרות ובעצמה. נשים מפנות את ההרס לעצמי. האשה פוגעת את עצמה בדרכים מגוונות. מרעיבה את עצמה. בולסת את עצמה לדעת. בולסת ומקיאה. חותכת את עצמה. נתקפת בהתקפי חרדה. שוקעת לתקופות דכאון. משקרת ושמה על עצמה אלפי מסכות.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. לא מבינה שהיא פוגעת. באחרות ובעצמה. נשים מפנות את ההרס לעצמי. גברים תוקפים החוצה. גברים נפגעים. שורדים. מוציאים החוצה. מוציאים לפועל. תוקפים את מי שבא. נקודתי. או חסר שליטה. הכל על רצפים.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה. החברה לא יודעת להתמודד. גברים נרתעים מהשריטות. נשים היסטריות. מוגדרות כמשוגעות. החברה מוקיעה אותן. לא יודעת להתמודד. עם עצמה. לא מבינה שהיא פוגעת. באחרות ובעצמה. נשים מפנות את ההרס לעצמי. גברים תוקפים החוצה. 

אנחנו בלופ.

הזמן שיש לי עם בויו (חתולה) מפגיש אותי עם עצמי. ללטף ולהירגע. להעלות את המחשב בינתיים. עלה. שמה מוזיקה. משרה אוירה. עולה לי סוגיה. קשורה אבל אחרת. 

מפחיד לי ללכת לבד בחושך. בא איתי מלווה. גבר. גם גברים אני יודעת להפעיל. הם שומרים עליי. אנחנו הולכים ברחובות ראשיים. הם יחסית מוארים. רחובות קטנים וסמטאות הם מפחידים. המנהרה של ארלוזורוב הכי מפחידה. אני מעדיפה להידרס מאשר להיאנס. 
אני מעדיפה שבגוף שלי יפגעו מאשר הנפש. אני מפחדת להישרט יותר. אני כבר שרוטה. החיים שרטו אותי מספיק. אני רוצה להגיד די. ולקוות שזה באמת יפסק. לא רוצה שנשים יפגעו עוד. נפגענו מספיק.

"אנחנו בלופ" הן מילים קשות.

הן גם מתארות מצב שחשוב לתאר אותו,

אבל

גם

מהוות סד עיניים, לא להסתכל על אלטרנטיבות. 

כמו אצלי, כמו אצל ל. גולדברג, גם בטקסט של אור יש ראיה מאוד טובה של שדה הראיה הצר של הפגיעה, של "הדרכים שסמרו מאימה ומדם".

ואיכשהו זה הכל. אין את המרחב כולו. בהקשר הזה אני אוהבת את מה שמיטל אמרה פעם:
"הסיבה שאני מתעצבנת על שבילים כבושים, היא שהם מבלבלים את המרחב".

מסובך לי.

מצד אחד הייתי רוצה שכל דבר כזה שמישהי כותבת יישאר ואפשר יהיה להפנות אליו, 

ואז אני לא אצטרך להתאמץ ולדבר בעצמי, אוכל להפנות ולומר "זה מה שאני מתכוונת".

אני עושה את זה בשירים מאז שאני קטנה. 

ככה תרגום של דברים שיש אותם במקומות אחרים יכול לשפוך אור ולהנכיח דברים שלא היו בשפה שלי עד כה,

כמו התרגום הזה של לילך בן דוד לטקסט של דבורקין: "אני רוצה הפסקת אש בת 24 שעות שבמהלכה לא יהיה אונס". 

כמו השיר העדין של ג'קלין פערל שהיא משוררת אותו לתוך ההצגה שלה, "פנינה, לב, נייר", שקרעה לי את הלב ושאני ממליצה עליה בחום, 

אבל

מצד שני אם אני לא אגיד את מה שיש לי להגיד

ואם אלך רק בדרך שאחרות כובשות בעבורי

זה יהיה אולי יותר קל. לדעת שפה. לנשום. 

אבל יש בזה גם סכנה. 

גם ככה אני קצת פחות גמישה ממה שהייתי רוצה

וככל שהציטוטים שלי נהיים ארוכים יותר, אי ההתאמה חייבת לגדול בהתאם.

האמת חוזרת להתקיים בעיקר ברווחים שבין המילים

וזה אומר שהעבודה חוזרת להתגלגל אל פתחי. 

ג' סיפר לי על דיון שיש לו במקום אחר עכשיו, על מתי כדאי לתת לדברים שמות. 

לדעתו צריך להתחיל להשתמש בשמות לדברים כאשר כבר כמה פעמים מתייחסים אליהם באמצעות תיאור ארכני וכבר ברור שזה מסורבל,

והצד האחר בויכוח, שלא ברור לי מיהו ומהו ואם ג' מגזים בפרשנות שלו לגביו, אומר שצריך שם מיד כשחושדים שיצטרכו להפנות אל אותו דבר בשנית. 

זה לא קורה, אני מנסה לומר לו, זה לא קורה בחוגי. במקומות שאני מסתובבת בהם, יש ואקום הרבה זמן לפני שיש מילה,

אנחנו פחות נוטות לשאול "למה כבר צריך את המילה הזאת" אלא "איפה היא היתה כל השנים האלה". 

אבל 

ג' פגוע פחות ולומד יותר ויש לו יותר מרחב

ולכן אני מקשיבה לו ומנסה שזה ייפול לאיזהשהוא מקום כשהוא אומר

"אני לא אוהב את זה, כי אז מתבזבז מאמץ על המצאת שמות שבהרבה מקרים לא נמצא להם אחר-כך שימוש

וגרוע מכך, לפעמים העובדה שיש למשהו שם עשויה לפתות אותך להשתמש בו במקום להמציא שם למה שרצית לדבר עליו במקור, שהוא דומה אבל לא בדיוק אותו דבר". 

זה לא אומר שאפסיק לחפש מילים וביטויים של אחרות לאוניברסלים שאני מאמינה שקיימים. 

אחרי השלישית שראיתי שמדברת על ארמון של קרח, ידעתי: שלוש אינן שתיים. 

three is a croud כפי שנוהגים לומר, ואני מאמינה- שבמקום שיש שלוש שזה נראה להן ככה,

כמעט באותן מילים, ושלא יכולות לרפרר אחת לשניה כי הן לא קשורות,

שם נמצאת החוויה המשותפת, שכנראה טמונה בגוף.  

זה לא אומר שאפסיק להצביע על אחרות ולומר: מש"א. 

אבל זה לא יכול להספיק לי.