טוב שיש אותן באמצע השבוע הזה, ושהשכלתי לענות לד׳- אני בחופש ביום רביעי.

אני בדרכי למרכז.

חדשנו, מסתבר, לא הבין כמוני, שאחרי יום הפאי אנחנו הולכים לסעוד גם אחד על מחוותיו ושמחתו של האחר. אז נסעתי הביתה עם שירי, והגוף שלי לא התגבר על הצער והכמיהה למשך יממה וחצי, בערך. הלילות הם הכי קשים. בהם אני הכי מצטערת שאני לבד. כשאני מצטערת, דט איז.

הלילה אשן אצל ההורים, ומחר- עם ג׳. זה מעניין שאני עוד לא חסרה אותו. היה לי טוב מאד כשהוא ביקר, לפני שבוע, בבאר שבע. טוב ודבשי, ובכל זאת יש משהו בג׳ שלא מניח לזמן להסמיך ולהתעבות כמו שאני כל כך אוהבת עם אנשים שאני אוהבת. הוא נשאר דק כמים, זורם בין האצבעות. אחרי עשרים דקות שנשענו בהן זה על זו בתחנת הרכבת, הרגשתי כמתפנקת במקום שהולך ומתעמלן. בסדר, נאנחתי. פג תוקף הפגישה. והלכתי לפהק את שמחתי ואת השעון המתקתק של ג׳ אל השעון המתקתק של התזה.עכשיו אני מבינה, עבר שבוע. בגלל זה הגוף שלי, מלא ההגיון והחכמה השעונית, לא מצפה לקראתו. כבר זמן רב שלא היה לי מזל כזה, לפגוש אותו לעתים קרובות יותר מפעם בשבוע.  אולי מחר זה לאט לאט יתהדק עלי. וגם אם לא, יש שאלות שכדאי לשאול ואין לי מה לדאוג. אין שיחות קטועות ומבוכות קשות עם ג׳.

עם חדשנו לפעמים מביך. אבל כשאני חוסה בגופו הוא כמו עננה מוחשית של חום ורוך. בערב הפאי ראיתי אותו לפעמים מביט בי מעבר לשולחן, ולא ידעתי מה מבטו מבקש, אבל ראיתי את הנהיה. ובכל זאת הוא נסע לישון במקום אחר. אילוצים, אני מניחה. 

כדי לסגור את ההרפתקה, את הלילה שאחרי אבלה אצל המצחיקי. אבל זה אחרי מסיבה שכולנו נהיה בה, וכמו שהמצחיקי אמר לגמרי לא בצחוק:  נהיה כרגיל שיכור וישנונית.

דברים נוספים שהולכים לקרות ביומיים היפים הבאים:

בחירות

אזכרה לסבא שלי הטוב (כבר שלוש שנים)

תשומי לסבתא

תשומי לאמא

אולי תשומי לאחותי הקטנה+ פרוייקט מטבח כלשהו

אם יהיה לי מזל, אפגוש בבוקר בקטה, אשנו״ץ על גדת הירקון, אראה גיקים משתטים באופן מנוהל, ויהיה לי טרמפ למסיבה איתם. 

והמסיבה, המפגש החודשי של הגיקים. ומי יהיה שם. 

בערב הפאי הופיע מישהו שהוא חבר וירטואלי, והיה מאהב לכמה זמן מתישהו, בסביבות פורים של שנה שעברה. הוא היה איתנו בעדלאידע הקודמת. הוא סובל מדכאון, ומרגישות יתר לרעש. כל הערב עבר בינינו זרם תת קרקעי של ״החיים, הם לא משהו, אה?״ כמו היינו נתינים סודיים של נאמנות זרה. היה קשה להבין את המבט שלו. כל הזמן. כמו מים שחורים, אבל לא עמוקים. רק נוכחים. נוכחים תמיד. אני שמחה שאני לא רואה אותם ביומיום שלי, לא בעיניים שלו. אבל לפעמים נדמה לי שידיעה היא הדבר היחיד שיאפשר לי להסיט את זה כמו וילון ולצעוד הלאה. היה לי יותר קל וטבעי עם האיש המדוכא שלא ראיתי כבר כמה חודשים מאשר עם חדשנו. הן במבט והן במגע הפשוט והמקשר. 

אני שמחה שהוא לא מניפולטור כי ברור לי שכמו שאת המבט הזה הבנתי היטב, גם אני כנראה ניכרת. מטרה קלה.