באוטובוס דיברתי עם קסם, וממש פרצתי בדמעות

כשאמרתי שהייתי בתל אביב ולא יכולתי לפגוש בתלתלים

כי היא לא מניחה לי לאהוב אותה.

אני זקוקה לחיבוק, אמרתי, וקסם, שאינה קסם עוד

אלא משהו שעלי לזכור לכנות בלשון זכר ולהשתדל שלא להתגעגע

אמר לי שניפגש, הוא מרגיש את זה בא

וכששאלתי מה שלומו הוא אמר לי באותה מידה של ביטחון

שהוא יהיה בסדר, מה שניפץ כל אמונה שלי במשפט הראשון.

באוטובוס היה גם מישהו שהביט עלי מהצד השני

ופתאום נראה לי דומה מאוד לבנזונה.

המשכנו לבהות זה בזו זמן ארוך מכדי להיות הולם,

והוא המשיך יותר מדי תחנות באוטובוס בלי לרדת

מספיק כדי להבחין שהוא אמנם לא הבנזונה

אבל להחריד אותי במידה כמעט לא פחותה

כך שזייפתי ירידה מהאוטובוס, תחנה לפני התחנה שלי,

והוא,למרבה הזוועה וההקלה, קנה את זה ונעלם.

אתמול בלילה ישבתי בחדר עם חברים בבסיס, שותים ואוכלים

וכשאחד מהם כיבו את האור, שיהיה קצת יותר נוח,

חדר מחניק וחושך ואלכוהול הממו אותי

כך שכשביקשתי להדליק בחזרה והוא אמר

"מה, יש לך כזו מחלה שאת פוחדת מחושך?"

אמרתי לו "כן" והתכווצתי,

ואפילו שהאור הוחזר, התחלתי לזלוג דמעות בשקט.

כבר כמה ימים שאני חוששת בדקות הפנויות שלי

שאני לא עד כדי כך אוהבת נשים

כמו שאני מפחדת נורא לאהוב גבר.