כולל שתי גזיות (שתיהן שלי) ושני זוגות ברכיות (שניהם שלו), ונסענו.

כטרמפיסט הוא הביא איתו ילד גבוה גבוה במכנסיים קצרים, גופיה ותיק אפסי ממנו משתלשל זוג נעלי צבא,

שנאסף ליד הרכבת. כבר בעשר הדקות הראשונות של הנסיעה הוא קרא לי "צ' החברותית מדי".

המכונף ואני הסכלנו זה על זו בבדיחות דעת והכרזנו: "הלו, מה זה פה, אתה הורס לי את הדימוי העצמי". 

עם ההגעה, החום הגדול קידם אותנו, ואיתו המבנה המרושת והמוצל [1] שבו הוזמנו לנטות אוהל.

בחרנו צלע, הנחנו תיקים, והקמנו. אוהל מול אוהל, וביניהם מרווח קמפינג להכנת קפה ותה.

אני פרשתי את המזרון המתגלגל העלוב שלי, ועליו את שק השינה העלוב שלי, ובזאת נסתיימו הכנותי.

המכונף הוציא את המזרון המתנפח ואת המפוח הרגלי והתחיל לפמפם במרץ,

בעודי מסתכלת בעיניים כלות על משטח שמסוגל לחצוץ לחלוטין בין גוף לבטון.

עוד הוא הלך והביא מתא המטען כסא ערסל ותלה אותו,

לקול מצהלות הילדה מהאוהל ליד, שמיד הכריזה עליו בעלות דה-פקטו [3].

הנעליים נחלצו, סנדלים ננעלו, שעון הורכב כלאחר כבוד על שרוך בקבוק המים,

וכל כבודת יקרי הערך למיניה התמקמה במושב הקבע שלה לימים הקרובים- על הכתף.

אחר כך הלכנו לנסות לפצח את הטריק של התלושים שתמורתם מקבלים אוכל, 

לחקור איפה מתחבאים השירותים [2] ואיפה מוצנעות המקלחות,

ולסדנה ראשונה (קול בתנועה- על הקשר בין גוף לקול- והיה מוצלח, בעיקר בסוף כשסוף סוף הצלחתי לשיר).

בארוחת הערב זכינו לפגוש את המכרה הראשונה, אותה פגשנו גם לפני שנתיים:

"או, כמה אני שמחה לראות אתכם", היא אמרה. "ועוד ביחד".

אני שמרתי על הבעה בלתי מתחייבת בעוד הוא מסתובב ולוקח אותה איתו להביא קצת מלח לאוכל,

מתקצר לה בדרך את היותנו לא-זוג, ולא מספיק לסיים בדרך, כך שהיותנו לא-זוג זולגת גם אל שאר שותפינו לשולחן,

יחד עם סיפורים על החגיגה הקודמת, ריכולים מריכולים שונים על הגברת השמחה-להפגש ושאר צחקוקים.

בחזרה בלול, התחיל להיות קר, ואחרי התה (הוא שלף עוגיות שוות במיוחד מהקונדיטוריה ליד הבית)

התכנסנו אל האוהל שלו, ופצחנו במעט (מותר להגיד סקס באינטרנט?) ובהרבה שיחת יחסינו לאן,

שהמשיכה בכל לילה עוקב מיד מהסעיף האחרון בו שנינו היינו ערים.  

קר היה כל כך, הייתי אז מוכרחה לנעול נעליים וללכת לשירותים [2]. וכך גיליתי שמואר בנורות נמוכות הספק גם בלילה,

ושאם הולכים במרץ אפשר להסתדר עם מעט בגדים יחסית, ושמזל שיש גוף חם ומזרון מתקפל לקדם את פני באוהל.

מרוצים התעוררנו, והאורחת הראשונה שדיווחה על קפאון לילה מתקדם [4] קיבלה את עודפי השמיכות הכפולות.

ארוחת הבוקר היתה מצויינת, ובהחלט המוצלחת ביותר מאלה של כל הימים שלאחר מכן,

עם שיבולת שועל מבושלת, סילאן, גבינה לבנה וסלט פירות ענקי וטרי, כולל שני סוגים של פרי הדר.

היה זה היום העמוס ביותר מבחינת סדנאות בעבורי, וכמעט שלא ברחתי אל המצלמה,

אלא בפינת הזולה בה היו המוני זאטוטים נוטפי גלידה ויחפי רגליים.

היה כיף וחי ומעניין וטעים ונעים.

עד כדי כך היה הכל מרגש ומסקרן, שאפילו בערב העצל כשחשבתי שאני כבר נופלת למיטה ושאני עולה רק לרגע לשירותים,

נקלעתי על מצלמתי לתוך חדר הריקוד החפשי.

ברוכסן היה קטע קטן שלא נסגר, אז הוא התבאס שעלולים להגיע יתושים ושאר מזיקים דרך הפתח,

ובין הסדנאות ולפני המקלחת (היו מים חמים!) העברנו את כל הכבודה אל האוהל השני, זה שאני הבאתי מהבית במחשבה פותה שאשן בו לבד.

אך בלילה בלילה התגלה שאמתכם לא לקחה בחשבון שיש מפית ניילון שאמורים לתלות בכיפת האוהל כדי למנוע מגשם לרדת, ושהמפית הזאת גם מונעת מחום לעשות את דרכו החוצנית מהאוהל כל הלילה. בקיצור, התעוררתי קפואה ורועדת, והמכונף יצא לשלול שמיכונת נוספת מאורחת קפואה ללא אוהל בכלל בצד השני של הלול. בינתיים הקור העז סך את המחשבות בהגיון כלשהו, ומיקמנו מגבת על הקטע הפרוץ של האוהל, משיבים את הסדר על כנו.

בבוקר התברר שאנחנו חונים בשוליה של להקת אמהות שהתקבצה כבר אמש ובינתיים התקבעה להכין פנקייקים עם כל רוטב וממרח אפשריים בבוקרו של יום קיץ בלתי מתפשר. בין מייפל לסוכריות קטנות של קישוט עוגה ולשני סוגי עוגות ולקפה, שרתי את "חיוכים" שהוא בחר, וקטפתי שבחים ומחמאות. אחר כך יסתבר שהפנקייקים האלה היו טעות- ויתרנו בגינם על ארוחת הבוקר, וכך הגעתי מורעבת לצפות בכליון עיניים שהסדנה של המכונף לעת צהריים תסתיים.

ביום הזה כל אחד הלך לסדנאות שעניינו אותו יותר, אבל אלה שאני בחרתי התבטלו או היו "אֶע", וכמעט שלא השתתפתי, ובכל זאת הצלחתי להביא את עצמי לכלל אפיסת כוחות וכנראה קצוות של התייבשות עד אמצע היום. היה חם. חם. חם. וגם קצת חם. בכל זאת אחרי בקבוק מים שנשתה והושתן, נזמנה לי באחת הסדנאות חוויה שלה פיללתי מלכתחילה, ומישהי הצליחה לאפשר לי להתגלגל ולגלגל אותה על רצפת העץ הנעימה. הרגשתי חסרת יכולת מול לכאורה חוסר המאמץ של כולם, אבל דווקא האחרת שרקדה איתנו בשלישיה, חיבקה אותי אחר כך ועודדה אותי, שלמרות שלא התאמנו בריקוד, כדאי כדאי לי להמשיך, כי מרגישים שאני מגיבה ורוקדת מהלב. בלילה אחר כך, על כוס צ'אי באיזור התה שלנו, היא גלגלה שיחה על מדעי המחשב עם המכונף. איך שלפעמים דברים מלהטים.   

התביישנו נורא על זה שחטפנו את השמיכה מחסרת הישע שם בחוץ, והמכונף הציע להזמין אותה לישון איתנו באוהל בלילה שאחרי, בבחינת "החמי לנו ויחם לך". אחרי התקף הקנאה הראשוני, היה הגיוני דווקא, ובמפגש האקראי הבא שלנו אני הצעתי את זה בעצמי. אבל איכשהו הסתדר ככה שדווקא נמצאה לנו קופצת על האוהל הנוסף, הבלתי נסגר לכאורה, מצד בחורה אחרת שסבלה את נחת הסנוביזם של לול אחר ובחרה לנוס משם אל ערסלנו הקט והאוהל הריק. היא נרדמה עוד בטרם רתחו המים בקומקום. כשחזרנו מההופעה (המדהימה!) של רקדני ורטיגו [5], האמהות השאירו לנו על המשטח קופסאות ובהן מזון שלא ידע מקרר מימיו, ומיכל גז ריק. החלפנו למיכל הגז האחרון וברכנו על העודף.

ביום הרביעי לעת בוקר השכמנו איש לסדנתו, ואני נתקלתי בפעם הראשונה גם בדחיה כלפי עוצמת המגע שלה אני זקוקה ובה אני רוצה. היא הוצבה לי מאת אחת שנפלתי בגורלה כזוג לריקוד, ולא ביקשה את המתרפק בכלל. קונקרטי, היא פסקה אלי. ואני קיבלתי את זה, מתחזקת בתגובה של ההיא מאמש. שאני בסדר. שזה בסדר. שלא לכולם מתאים. שאני שמחה שלי מתאים. הסדנה האחרונה היתה אמורה להיות על קול, אבל התגלתה כסדנת קפיצות ונהמות. יצאנו ממנה מוקדם, והלכנו לזלול ארטיקים בפינת הזולה טרם אריזה, קיפול, והעמסה על אוטו.

בביתו התקלחנו, פתחנו אינטרנט, וחיפשנו מסעדה בשרית כלשהי כדי לפתוח מחדש את צ'אקרות הטורפים שלנו.

עלה כמו יומיים של "אוכל חגיגה", אבל היה שווה מאוד, ולא עירב אפילו גרגר אחד של אורז.

לעת אחרי חצות ובסיומה המתודי של שיחת יחסינו לאן הרביעית במספר,

גררנו הדברים שלי לאוטו, העמסנו במעלה המעלית, זרקנו בפינת החדר שלי, הוא נסע ואני חרפתי.

איך, איך שוב שבוע רגיל, שוב שעון ונעליים, אחרי כל העונג הרך הזה.

ואיך זה שחזרתי וכרטיס הזכרון של המצלמה לא מלא עד אפס מקום ואפילו לא לכדי חצי. קמצניתָני.

(רוב התמונות צולמו במצלמתו, כי הפעם עדשה עם זום קבוע היא מגבילה מאוד, ואצלו היתה אחת טלסקופית)

[1] המכונף עיקם את אפו בחן, בערב שמעתי אשה מבוגרת בשיער קצר וצמה מאחורה מדווחת בסלולרי: "אנחנו ישנים בלול",

ולמחרת אחת הבחורות שנתלתה על הערסל היגגה על איך זה בטח היה להיות כאן תרנגולת.

[2] והשירותים היו שירותי קומפוסט, שבהם כל אחד מכסה את מה שעשה בנסורת עץ ותו לו.

"פקפקתי בהם, אבל אין שם זבובים. זה פתרון יותר טוב משירותי שדה", פסק המכונף בסיפוק,

"וגם יש כיור ליד עם סבון לשטוף ידיים, ונתקלתי במישהו שהסתובב שם כדי לוודא שהאיזור במצב טוב", הוספתי,

והשתינה הארץ ללא חשש אל תוך ערימת צואה ונסורת ארבעה ימים.

[3] "וזה הכסא", הצגנו אותם בפני כל אורח שבא. "במצבו בטבע הוא מגיע עם ילדה".

[4] "מה?! חשבתי שאתם נשואים!" היא הגיבה להצהרת המכונף ש"אנחנו לא זוג, רק תקועים אחד בחיים של השני בשנים האחרונות".

רשמנו לפנינו. את זה עוד לא שמענו.

[5] נראה כאילו משקלם אוויר והם עשויים ממים. מדהים. באמת.