השבוע היה לי שבוע רגוע ושקט.

כל התכניות המעשיות שהיו (לצבוע אצל החברים) בוטלו לטובת מפגש עם חברים, חגיגה, שיחה ועמל פשוט יותר.

אני חושבת שהרגשתי סוף סוף שעיתותי בידי.

ביום שבת הגעתי לבאר שבע עם המכונף,

שהסיע אותי ועוד המון ציוד לבאר שבע, התקין עבורי תנור אמבטיה, ועזר לי לבחור ולהתקין מנורה לשולחן.

היה נחמד ומועיל מאוד, אבל נדמה לי ששנינו חשנו הקלה כשהוא נסע בסוף הביתה שלו.

השוס: המכונף קנה לי מתנה ליום ההולדת, שובר לסדנת תכשיטנות למתחילים ב"חרוז כזה".

התלהבתי קשות (זו מתנה כל כך נכונה, והיה לי כל כך קשה להשלים עם זה, במיוחד לאור אופציה ב' שלו- מקדחה וכלי עבודה).

זה שיגר אותי מיד לכל מיני אתרים על האינטרנט לבדוק תכשיטים מחרוזי נייר ותכשיטים מכל מיני ג'אנק אחר,

וחשוב מכך- הכריע האם לקחת את ציוד האמנות שלי אתי לבאר שבע (כן!!!).

ביום ראשון הלכתי לנצל את שובר המסאז' שקניתי לעצמי כשעוד הייתי בצה"ל.

בדרך ראיתי ליד הפח כסא סטודנט, אבל לא היה לי זמן לעצור כי כבר הייתי בסכנת איחור,

אז רק העברתי אותו לרחוב קצת צדדי יותר ואמרתי לעצמי שאנסה לחזור אליו כשאשוב.

ביקשתי מהאיש לעבוד על שרירי הגב שלי וזה אכן מה שהוא עשה במשך שעה שלמה.

היה נעים מאוד מאוד מאוד מאוד ועצל ונרפה ונעתר ולבסוף אפילו קצת הגוף שלי כבר לא צעק: עוד! עוד!

זו היתה חוויה מעניינת, שיהיה כזה רצף של תשומת לב לגב שלי שבסופו הוא יפסיק לזעוק.

כמו התחושה הזאת שמרגישים אחרי רעב, כשאוכלים והאוכל טעים, טעים, ואז טעמו מועם מעט וזה האות להפסיק לאכול.

ואכן כמו שמר מסאז'יסט אמר, למחרת בבוקר באמת כאבו לי השרירים ממש כאילו עשיתי מאמץ רב. עם הגב.

אבל זה היה נעים נורא, ואחר כך עוד היה לי כוח להסתובב קצת לאן שנשאו אותי רגלי ולמצוא ירקניה זולה (אך לא קרובה בכלל).

הכסא, כמובן לא היה שם כשחזרתי, והתבאסתי קשות.

ביום שני היתה מסיבת חנוכת הבית שלנו. שלנו אני אומרת, ולא מתכוונת "של השותפה ושלי",

אלא "של החברים ושלי", שהרי החברים משותפים והדירות במרחק יריקה זו מזו (כבר אמרנו שזה קומפלקס דירות שהמסדרון בו הוא כביש).

באו חברים (התכנון המקורי היה שהם יעזרו בצביעה ורק אחר כך נחגוג, אבל זה לא קרה בסוף),

וחגגנו פה וגם פה וגם השותפה שלי קפצה לדירה של החברים לראות אותה והיתה מסיבה הגונה לגמרי.

היה אוכל לכולם (חנוכת בית- סופגניות מאוד מאוד מושקעות מבית היוצר של החברים, עוגת בננות, שלגונים פרווה שטובים לטבעוניים),

אפילו לצנצנות (סלטים מושקעים, טחינה מתובלת, פלפלים בשום ובתחמיץ ותבשיל ירקות בתבלינים חריפים), והמון המון תה.

אפילו בסוף המסיבה מישהו התלווה אלי הביתה והיה די נחמד לישון עם עוד מישהו במיטה (אם כי לא בלתי צפוף).

בדרך מפה לשם פגשנו שכנה שגרה בדירה של החצר מתחתינו, וזה נהדר עבורי להכיר עוד מישהו בבניין

(במיוחד אם המישהו הזה הוא המישהו שאליו נופלת הכביסה שלי במקרה של תקלה).

לא קלטתי את השם שלה אבל כן הספקתי לקלוט שהיא זרה (נראה לי הודית, דוברת אנגלית), לומדת מתימטיקה,

ושמשנה לה שהצינור של הגינה לא מגיע עד לקצה שלה (מה שאומר שאולי הגינה תשתפר ותהיה כיפית!)

ולמחרת, שזה אתמול, היה יום הזיתים.

אני מתקשה קצת לספר על זה, משום שכל כך הרבה מהחוויה הוא ללא מילים. כראוי לדבר שאני משוקעת בו עד צוואר, אין אפילו חצי תמונה מהזיתים עצמם.

אבל הסיפור הוא כזה: בין הבית שלי לבית של החברים מפריד חצי רחוב. בחצי הרחוב הזה אנשים נוספים שהם לא אנחנו. ובחצר של אחד הבתים הללו עץ זיתים גדול ופורה מאוד. הבחנתי בו משום שעל המדרכה מבחוץ התגוללו זיתים. ניגשתי ושאלתי, אם ירשו לנו לקטוף אותם, אפשר עם "מס" של זיתים לבעלי העץ. אחרי זמן מה [ואני מתכוונת בזה לתקופת החגים] של חכיכת דעת, נענינו במחיר- 50 ש"חים. החלטנו להענות לאתגר וכך התייצבנו (שלושה חברים סך הכל) עם מגוון יריעות, מקלות ורוח קרב בפני העץ. שעתיים וחצי של דפיקות, מכות, ניעורים, וגם כמה זמן של קטיף ידני על ידי הגבוה מבינינו שנעמד ממש על השער שבגדר, הניבו כמה שקיות רב פעמיות מלאות זיתים. חבר אחר עשה בינתיים סיור בסביבה והביא זר פרחים לקשט את הדירה. ככה היה- חופש העיסוק והבחירה.

ממיכל המיחזור לבקבוקים שהופיע במערכה הראשונה הבאתי בקבוקים עם פיה רחבה ועשינו סרט נע לשטוף אותם במים ואחרי זה ברותחין.

אחר כך החברים נסעו עם חבר אחר לקנות ציוד למכללה[2], ואני נשארתי בחצר לדפוק ולמיין זיתים,

בחברת דלי גדול מלא במים ובזיתים [1], שתי שקיות רב פעמיות מלאות, שרפרף ואבן יד.

התחלתי בלמיין את הזיתים הדפוקים לבקבוקים כמו שאנחנו עושים בבית: ירוקים, שחורים, מה שבאמצע.

לכל זית המכה שלו, הצורה שלו כשהוא נמחץ, הבקבוק שאליו הוא הולך. ריח ומגע השמן שניתז מהם. המרצפת המתכסה לאיטה בצבע סגלגל.

בערך בבקבוק השלישי של הירוקים, האחד-וחצי של הבאמצע, הפחות-מחצי של השחורים (זה היה היחד על העץ),

התחיל לכאוב לי הגב (אולי זה לא היה חכם לדפוק במישור יותר נמוך ממישור הישיבה שלי- לא שידעתי את זה) ולהגמר לי הסבלנות,

והתחלתי להתקרבן, שזה היה הסימן שאני רעבה, אז הלכתי לאכול בדירה שלי. 

ארוחת הצהריים של יום שלישי, מנה ליחידה:

מים

סלט שנשאר מיום קודם (עגבניה, גזר, בצל, כוסברה, פטרוזיליה, קצת גרגרי רימון, פקאנים)

אורז מלא מעורב (אדום ולבן) עם עדשים אדומות (בתיבול בצל, שום, פפריקה, פלפל-צ'ומה, פלפל)

פסטרמה אה-לה-חנות

כף גבינה לבנה מעורבת במעט חלב עם שמיר ושום.

אחרי האתנחתא הזאת יצאתי לחפש כלים גדולים יותר להניח מהם זיתים מבקבוקי 1.5 ליטר (זה לא היה מסתיים לעולם)

שוטטות קצרה (בכניסה ליד) הניבה כד כזה של מי עדן ששטפתי בצינור, עוד איזה ארגז צידנית גדול שהתגלה כדולף,

ודלי פצפון (נראה יותר כמו צעצוע) שאחר רגע מחשבה נוספת הנחתי בחצר של השכנה מפני שהוא היה בצבעים יפים שהזכירו לי את העציצים שהיא כבר הביאה.

חזרתי אל הספסל בצל בחצר, ובאמת אחרי שהבטן התמלאה המצב נראה הרבה יותר טוב.

החלטתי שאני ממש לא מתכוונת לדפוק את כל כמות הזיתים שבידינו, אלא פשוט לסמוך על הדיפוזיה שתעשה את שלה, פשוט בקבועי זמן ארוכים יותר

(במילים אחרות: גם זיתים לא דפוקים נכבשים, רק יותר לאט), שטפתי את הפיילה הענקית שהכילה שאריות צבע מהצביעה הראשונית של הדירה,

שפכתי לתוכה את כל יתרת הזיתים, והתחלתי למיין לצבעים: השחורים לדלי, הירוקים לכד.

זו היתה מלאכה פשוטה, נעימה, ושקטה. היה לי כל כך נעים.

זו היתה נגיעת החופש, פשוט וחסר דאגות, שכה חסר לי בבלי דעת בזמן האחרון.

לא היה מה להשיג, כמעט. רק המלאכה הרוטינית והשקט הבאר שבעי הנוסך שקט.

כמעט התרוקנה הגיגית והתמלא הבקבוק לפני שחזרו החברים לסיים את המלאכה איתי.

בסך הכל נראה לי שמילאנו בזיתים סך של כשלושים ליטר בקבוקים. מלאכה נאה ליום אחד ולחמישים ש"חים, הלא כן?

עכשיו צריך להחליף את המים מדי יום, ואחר כך לכבוש במלח (את השחורים חשבנו לכבוש בחומץ-יין).

בערב אכלנו ביחד עוד סלט, אורז (הפעם מישהו אחר בישל, גם רסק עגבניות מעגבניות טריות היה שם, ויצא טעים) וטחינה.

שבתי אל ביתי ובמקום לקרוס בו דווקא התחשק לי עוד. פתחתי את אחת הקופסאות, שהיו בה חלקים למובייל שקיפלתי מזמן-מזמן,

והרכבתי אותו. אחר כך הרכבתי בשבילו מתלה מקרטון , שהרי כל חלקיו מנייר ומשקלו לא כבד במיוחד.

מובייל על רקע הקיר הירוק:

חינני, הלא כן? אני מרוצה.

למרבה הצער אני כבר מכינה את עצמי לכך שתוך חודשיים הוא יהיה מלא בכל כך הרבה אבק שאאלץ לזרוק אותו.

ובזאת נסתיים יום שלישי שלי.

הבוקר קמתי ולא הייתי צריכה למהר לשום דבר. שום תכנית עם החברים, שום תכנית בפני עצמי.

אז הכנתי לי סלט מושקע לארוחת הבוקר:

לפני הערבוב-

אתם רואים כאן (ומה שלא רואים - אעיד עליו בכל זאת): כרוב (רצועות), גזר (מגרדת גסה), תפוחים (קוביות), גרגרי רימון, שקדים (קצוצים גס), סומק.

במשפחה שלי לא משתמשים בסומק, אז אני מנסה לגלות מה אפשר לעשות איתו. בסלט הזה הוא היה אחלה.

הנה ככה זה נראה אחרי הערבוב:

מבחינת ספירת הפחמימות שלי - מבחינתי זה נחשב כמו לאכול ארוחת בוקר של תפוח ושקדים, רק באריזה מפוארת.

היה טעים מאוד והחזיק אותי עד 12 ומשהו, שאז לא הייתי בבית ולכן אכלתי אוכל מתקפל/נישא- עוד תפוח ושקדים.

בינתיים הייתי באוניברסיטה ובדרך פקחתי עיניים לראות מה אנשים משאירים בצד הדרך לאחרים. היו ספרי פיזיקה וקרטונים וקרשים ומיטות ובגדים.

ומה שאני מצאתי שבאמת מתאים לצרכיי זה כסא מרופד לחדר שלי (הכסאות שהיו בדירה נורא לא נוחים ועוד אין לי כסא סטודנט), וכמה צלחות.

באוניברסיטה ממש בסמוך לחדר של המזכירה יש מעלית ומול המעלית יש פס ברור ובוהק ומובהק של קשת בענן.

זה מפעים אותי בכל פעם מחדש, למרות ואולי בשל אלמנט הקביעות. יכול להיות שתהיה לי קשת בענן אימתי שארצה,

שימי יהיו רוויים בפלא הזה. בכל מקרה, הפעם גם היתה לי מצלמה.  

עוד מהיום: אחרי האוניברסיטה שוטטתי עוד קצת ביחד עם סל-הפֶּן שלי (אותו סל שאני לוקחת איתי פֶּן יקרה בדרכי משהו שאני רוצה לקחת),

ופגשנו בשולחן עומד ברחוב. לדעתי זה כזה. היה בו הכל חוץ משלושה מחלקי החיזוק שלמטה, והוא היה שבור (נגוס) רק בקצה אחד.

מאחר ולא מזמן היינו בהום סנטר ובררנו רק לשם סיבור העין מחירים של דברים כאלה, ידעתי שהחברים שלי מעוניינים באחד כזה.

הופ! ארבע הרגליים הלכו לסלסלת הפן על הכתף, והמשטח ביד השניה, והיידה הביתה של החברים.

בשיטוט נוסף מצאתי גם כסא אחד לא שבור והבאתי גם אותו. (מצאתי במקומות שונים גם חמישה או שישה כן שבורים, שלא טרחתי להביא).

אחרי זה חזרתי הביתה והרכבתי לי עוד ארוחה שווה:

קציצות מהבית + אותו אורז ממקודם + סלט מלפפונים בגבינה, שום, שמיר, סומַק וקצת עלי נענע מפוררים מהתה של השותפה.

ואז החלטתי לעשות רוויזיה קצרה במגירות

(מה פתאום ציוד האמנות עוד פחות נגיש מצעצועי המין והרבה פחות נגיש משטויות מיותרות? מיד למגירה שמתחת לשולחן העבודה, בלי תירוצים.)

לפניכם:

דבקים, כלי עבודה, סכין יפני, קופת חזיר מצה"ל, כריות דיו צבעוניות, עטים, עופרות לעפרונות מכניים, מחקים, טיפקס, חוטי/תיילי מתכת, חרוזים צבעוניים גדולים, מהדקי נייר צבעוניים, חרוזים שקופים בגדלים שונים.

וגם במדף מעל:

אתם וראים כאן:

את הקופסה שהיו בה חלקי המובייל, מעמד כלי כתיבה מאולתר (אני צריכה צבעים שמחזיקים על קרטון. גואש?), מספריים, סרגל, סכין יפני ועפרון, שתי קבוצות דפים מודבקות שקיבלתי במתנה מצה"ל מהאיש הכי חמוד שבמקרה עובד בבית דפוס, ערימה של ניירות ממו שנבחרו בקפידה לפי צבעים מהאוסף שלי בבית ומעליה עוד קבוצת דפים מודבקים, לבנים הפעם, חבילה של post-its, פנקס של דפים לבנים לשרבוטים, ערימת כרטיסים גזורים מראש, טושים, עפרונות צבעוניים, גליון נייר רישום (שאני משתמשת בו לגזירת כרטיסי ברכה).

וכך נראים עכשיו המדפים, כשיש עליהם קצת משהו:

ואל קשקושי-קישוטי-השולחן נוסף גם מעמד-ניירות מאולתר (האלתור הולך אצלי חזק כרגע) לציטוטים [3], וגלויה עם תמונה מהתערוכה בבצלאל.

ואז הייתי לגמרי מרוצה וירדתי לבדוק אם אולי השכנה ההודית כבר נמצאת בבית, שאז הייתי מזמינה אותה לראות את הדירה לפני שאני חוזרת לבית של ההורים.

אבל היא לא היתה (מה שכן, היא הבחינה בדלי הקטן ועכשיון הוא בשורה עם כל העציצים הצבעוניים).

בדרך חזרה פנימה רפרף מבטי על תיבת הדואר ו... קיבלתי מכתב! ממיס לבנדר הנהדרה! איזה כיף זה היה.

המכתב הראשון עבורי בדירה החדשה! תודה!

[1] מיינתי זיתים בחברת חמוד אחד, שלמד שנה ראשונה פיזיקה בשנה שעברה.

צ: יש כמה זיתים שצפים. זה בטח אומר עליהם משהו.

מר-פיזיקה: שהמשקל הסגולי שלהם יותר נמוך משל השאר.

צ: כן, אבל זו תשובה שלא עוזרת לי. כמו בבדיחה עם הכדור הפורח, מכיר?

מ.פ: נו?

צ: חבורה של הרפתקנים נסחפים בכדור פורח ומאבדים אוריינטציה. בסופו של דבר הכדור מנמיך מול גורד שחקים גדול, שמחלונו מביט בהם בתמיהה מהנדס.

"איפה אנחנו? איפה אנחנו?" הם צועקים אליו בייאוש, והוא עונה להם: "מול המשרד שלי, כמובן".

מ.פ (בנימה של השלמה עם הגורל): כן, אותו סוג של תשובה.  

[2] 

-אין לי עצמי. הוא אמר בזמן שהכנו אוכל במטבח שלהם.

-מה? אמרתי, לא מבינה מאיפה זה הגיע לדיון.

-שאם תסתכלי לתוכו, יהיה לך הרבה מרחב למחוא כפיים ולשמוע את ההד, אמר החבר השלישי

-אין לי עצמי, ובגלל זה אני נצמד כל כך לתדמית, משום שאני הופך למה שאני נראה. בגלל זה אני מארגן לי עכשיו בית כמעט בורגני כדי שאוכל להיות סטודנט, ובגלל זה אני מוכרח מחברת ורודה ועפרונות ורודים וכל מיני דברים שיהיו בדיוק, אבל בדיוק, כמו שנראה לי שהם צריכים להיות. 

הם המשיכו לפתח את הנושא על רוחניות ועל "למצוא את האמת הפנימית" ועל פרסומות ותרבות הצריכה

ואני רק הייתי נרעשת ורק עכשיו מתחשק לי קצת לבכות.  

[3] למי שהוציא את העיניים, התכוונתי להעתיק את הציטוט בין כה וכה כשיהיה לי הצירוף המרשים מחשב+גישה לאינטרנט [4] בבאר שבע, אבל אם התעקשתם עד כדי כך:

"אוסיף, כי הכלל שיש לראות את חרדת הסירוס בילדות כפתולוגית, אין משמעו בהכרח שחרדת סירוס היא נדירה בתקופת חיים זו. אולם גם אם מישהו יטען  כי למעשה היא מצויה בכל, הייתי משיב ששכיחות של ההתרחשות אינה מצביעה על כל שיפוט ביחס לבריאות. העששת מצויה בכל, ולמרות זאת אין היא מרכיב בבריאות השן" [היינץ קוהוט, כיצד מרפאת האליזה, עמוד 70 בתרגום העברי. שם המאמר בתוך הספר מוסתר על ידי האטב, נו. יש גם עוד ציטוט אבל תיאלצו לחכות עד שאגיע בחזרה לבאר שבע ויהיה לי פנאי לזה]

וגם: את יודעת-מי-את, שלחתי לך את הספר בחזרה. תודה.

[4] גם אני קצת תוהה, אם אהיה אותה צנצנת אם אהיה במחשב נייד וממקום אחר.

נ.ב

שכחתי- תמונת התה מהבוקר, במרקיית איקאה השווה:

זה תה ג'ינג'ר ושומר, והוא לא כל כך טעים אבל נורא יפה (וטוב לבריאות).

דבר אחד שהפקתי מהשבועות הזה,

עתיר המשפחה והטיולים הקצרים

ודל הערבים המתאחרים

הוא הרבה יותר שעות שינה.

אז כשהגוף מאותת על לאות בעשר,

יושבים לקרוא במיטה בעשר

וכשהעיניים נעצמות על הספר,

(כפי שקורה לקורא במיטה)

אפשר לכבות ולצלול.

[בינתיים לא אסקפיזם.]

בהתקף שיהוקים שלא הרפה לפני אי אלו שעות.

גם אני חושבת עליכן, יקירותי הרחוקות.

נהדר לפעמים להשתרג, כל קצותי מפוצלים.

(הספרית היתה בדעה שיש לקצוץ, כמובן.)

עשרה לאחת,

עוד שלושה שיהוקים התחייכו לי בדרך

(לא מאלה שסוחטים את הנשימה וכואבים)

מזל שההרגל נותן ולא צריך לחשוב גם

על השינה בפזור מדוגדג.

(הגוף עודנו אסוף בשאלה.)