הוא מה שמנתב את החיים שלי

אני הולכת במה שנשאר מן האדמה

בדרכים שנשארו כי היתר סמרו מאימה ומדם.

[אחרי הכל, בחרתי בחירה אישית וכנה

אז, בבנזונה, ותראו כמה גרוע זה היה.]

אז תגידו שלא הכל כזה, ועדיין

המקומות הכי אישיים הם החשופים ביותר לפגיעה.

אני פוחדת לבחור

להצהיר כל הצהרה אישית

משום שאז "זה" יוכל להלקח ממני.

אני יודעת שכבר ציטטתי את זה פעם, אבל קשה לי למצוא, אז הנה שוב:

"ביליתי את יום ההולדת שלי מחוץ לבית. ממשפחתי קיבלתי מערכת עפרונות צבעוניים. ישבתי לבדי בדירה והתבוננתי בהם בריכוז, חשה פגועה מכך שלא אוכל יותר להרשות לעצמי לצייר בצבע, משום ששימוש בצבע היה ביטוי עצמי שהיה כרוך בבחירה ועורר בי יותר מדי פחד." (אף אחד בשום מקום, דונה ויליאמס)

להלקח ממני, לא רק באופן חיצוני, אלא גם באותו איבוד עניין

אני חוששת לאבד עניין במה שאני חושבת שהיה מניע את החיים שלי

פוחדת שהמצבר שלי לא מספיק גדול ושפשוט אמות מאכזבה אם אכבה באמצע הדרך. 

כשאמא שלי ואחותה היו קטנות

וסבתא רצתה להשאיר אותן לבד וללכת

היא היתה נותנת להן עוגיות

ומבקשת שיעשו מסיבת תה לבובות עד שהיא חוזרת

והן היו עורכות את המסיבה לאט לאט

מחסלות את העוגיות ודואגות לבובות

ולא חושבות אף פעם שאמא לא תחזור.

אני מרגישה שאני עושה מסיבת בובות למצלמה

היום כשאחזור הביתה אערסל אותה כמו תינוק

ארכיב לה עדשה, ואסעד את המכסה במדבקה, שלא ייפול

זה לא יספיק

זה לא מספיק

אני חוששת נורא.

מכיוון שאנחנו חיים יותר ויותר באורבניה,

בעידן הכל-בו והסופר-מרקט,

נפקד מן הרחוב שלי מקומה של הרוכלות הזעירה.

כשפוקעת הסבלנות שלי כלפי השרוכים שנפרמים פעמיים ביום

אני נאלצת להסיר את הזוג המוצלח מן הנעליים הקודמות.