הפסיכולוגית הודיעתני שאין לה זמן אלי

ושלחה אותי לחפש מי ינענע ראש בהשתתפות כשאני מבזבזת טישואים למדינת ישראל.

אחרי חודש של תקשורת כמעט לא קיימת, הוא מצלצל פתאום:

איך מסדרים חמישה ח"כים בחדר חקירות?

שניים מ"קדימה", ועוד שלושה מ"קדימה"!

ואז השיחה נמשכת עוד עשר שניות של צחוק, וביי,

ואחרי זה אני מתהלכת לי, כולי מתרעמת בבדיחות הדעת על הסיבה שבעטייה בחר ליצור קשר.

אני עונדת אותן על שעות היום כמו סיסמה לעת קרב:

שניים מקדימה! (ומסננת קללה)

היא אומרת בעקבות המשפט הראשון שהיא שומעת כשהיא מעירה אותי.

"את גם לא זוכרת אותם אח"כ."

(אבל לא, תלתלים, זה בכלל לא ככה.

אני מתגעגעת אלייך, ואני יודעת את זה כשאני שומעת את הקול שלך

לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש או לומר לעתים קרובות כשאת מצלצלת לצבא

או לחלופין, בכלל.

למה אני מכחישה אחר כך שאמרתי? כי זה יותר קל מאשר לפגוש אותך

אני פוחדת שהעולם יתהפך שוב. אין בי עוד רצון להתלות בך.

לכן כל החיבוקים וירטואליים וכל הפגישות נדחות.)

כולי בריחה מלהודות בתלות, הנה אמרתי.