וביום חמישי בערב- מצעד הגאווה בירושלים.

אני אהיה שם. המכונף יהיה שם.

אנשים אחרים יקרים ומגניבים יהיו שם.

זה חשוב. זה רלוונטי. זה דמוקרטי,

וזה כל כך, אבל כל כך, בנאלי ומסעיר.

אולי אצעד עם הקבוצה בירוק זוהר,

אולי עם האוחזות בבלונים צהובים,

כנראה יד ביד עם החריגוּת שלי,

בכל מקרה בין אנשים שמורדים בדיכוי,

ואנשים שמחפשים חברה והסכמה,

ואנשים שבאו כדי לומר: 

כאן. אנחנו. חיים.

פה. נחיה. בטוב.

תנו סיכוי.

תפתחו לנו.

בואו גם אתם. 

ולרגע חיפשתי אותי

כשלא שמעתי תשובה על הקו

הלכתי לחסות בצל המכונף שיזכיר לי מי אני

אפשר להגיד שלצד ההשגה היתה נסיגה

אפשר לחזור ולִשנות: "דברים משתנים"

אט אט הוא מפסיק להיות שמש לבבי

אבל עדיין כשניתן לנו, לשנינו, 

האור נוגה ממנו אלי,

דבשי ורך.

לפעמים פתאום אנחנו מדברים קרובות ממרחק של חצי חדר

זה כל כך משונה אבל כבר לא זועק שלא ניתן להתרגל

האכפתיות עוד שם אבל מרכזי הכובד זזים.

(את הטקטוניקה של זה הייתי רוצה לראות.)