אני אוהבת את השכונה שלי. את האנשים שבה, שכולם מכירים את כולם. את המוכרים בחנויות במרכז שתמיד מברכים אותך בברכת "שבת שלום" ביום שישי. את הנוף המרהיב ואת המיקום שלה.זה המקום בו גדלתי, בו העברתי את כל שנות ילדותי. טוב, כמעט את כולן.

זה היה קץ חמים ויבש, בין כיתה י"א ל-י"ב. כולנו הרגשנו גדולים, עוד מעט זה נגמר, אז דחקנו את הגבולות. לשתות אלכוהול בגינה הזאת, לעשות גרפיטי על הבית ספר הזה, ללכת על הכביש בכל שעות היממה ובעיקר להציק לילדים קטנים. לא משהו מיוחד, כפי שכבר הבנתם.

אותו יום היה כשאר הימים. יצאתי עם שאר חברי לשבת בגינה, כרגיל. השעה כבר היתה מאוחרת, ואנחנו הרעשנו אז אחד השכנים יצא לצעוק. לגיטימי. אותו שכן היה קצת משוגע, אני חייבת להודות, והוא היה מוכר לנו עוד ממזמן. "הזקן", כך כינינו אותו. ואני, ברוב טיפשותי כך הבנתי בדיעבד, החלטתי לצעוק עליו בחזרה. לעשות קצת צחוק בערב כזה משעמם לא יכול להזיק לאף אחד. או לפחות ככה חשבתי.

"הי זקן מה קורה איתך? אתה במחזור או שאלו סתם עצבים?"  התגריתי בו. כל חברי צחקו וגיבו אותי, אז המשכתי. שום רע לא יכול לצאת לי מזה אני מניחה.

"זקן בוא בוא שב איתנו, נעשה קצת צחוקים. אולי ככה תשחרר או משהו. מה קרה? אשתך לא נותנת? " צעקתי. אחרי שהיה לי קצת זמן לבחון את מה שקרה, אני חושבת שזאת היתה המילה האחרונה ששיגעה אותו. או שמא אני טועה. בכל מקרה, יש לי נצח שלם לבחון את זה.

"נו זקן אתה בא? אנחנו מחכים לך בקוצר רוח!"  אמרתי. לא היתה תגובה. בטח הזקן הלך לישון. לפתע נפתחה דלת הבית שלו, שהיתה צמודה לגינה שבה נהגנו לשבת. הזקן היה נראה מוטרף כולו. השיער הדליל והאפרפר שלו היה מבולגן, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, וזיעה קרה שנטפה במורד מצחו. הוא יצא עם חלוק הבית המפוספס שלו, ואלת בייסבול בידו. מיד פתחנו בריצה, כל אחד התפזר לכיוון שלו. התחלתי לרוץ, אך רצה הגורל ואני וספורט לא היינו חברים כל כך טובים. הריצה האיטית שלי השאירה אותי מאחור, כשהזקן דולק בעקבותיי. "אני אראה לך מה זה, ילדה חצופה שכמותך!" ירה אלי. באחת הפניות, בעודי רצה, מעדתי ונפלתי. כבר ראיתי בבירור את הזקן המתנשף עומד מעלי, ואת רגליו הכחושות דרך חלוק הלילה שהיה משוחרר מהריצה. "אני לא יכולה למות עכשיו" אמרתי לעצמי. "יש עוד כל כך הרבה דברים שלא חוויתי. עוד לא החזקתי נשק, ולבשתי מדים, וטיילתי בדרום אמריקה. כל החיים עוד לפני. עוד לא מצאתי את הנפש התאומה שלי, ומדדתי שמלת כלה מנופחת, וילדתי תאומים זהים. לא הגיוני שאני אמות עכשיו. זה לא פייר שאני אמות עכשיו. עוד לא עשיתי ביקור באירופה לקראת זקנה, ולא הייתי בבת מצווה של נכדה, וחייתי בבית אבות עם בריכה וחוג רקמה" חשבתי לעצמי. החיים חלפו כמו סרט מהיר לנגד עייני.

בשארית כוחותיי אספתי את עצמי מהרצפה. אין לי מושג איך הצלחתי לעשות את זה, פרץ של אדרנלין או עזרה מלמעלה. אני לא שואלת. התחלתי לרוץ מהר ככל יכולתי, מתרחקת מהזקן ומהגינה שמוכרת לי כל כך טוב.

ואז עברה משאית.

הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299