נתחיל מזה שאני אוהבת אותך. באמת.
את הרבה יותר מחברה שלי, החיבור בינינו מאז שנפגשנו אי שם במאה הקודמת היה של הרבה יותר.
הרבה דברים עברנו יחד, תקופות של גאות, של שפל, אכזבות, אהבות, תקוות.
יצאה לא טוב השיחה שלנו אתמול.
ועכשיו אני כותבת, אני כותבת כי ככה אולי קצת יותר קל, אני כותבת כי אני מנסה לחפש את המילים.
אמרתי לך שאנחנו כבר מזמן לא באותו דף, זו לא תהיה הפעם הראשונה וזה לא מדאיג אותי כלל.הרי היינו בסרט הזה אני ואת כל כ הרבה פעמים, וצלחנו אותו.
איפו עברנו לדפים שונים?
אני חושבת שאיפשהו בין הלידות לבין ה"פרויקט" בית שלך, אפשהו שם.. בשנה ומשהו האחרונות.
הבנתי אותך, צללת לך לעולם של קבלנים, וחומרים,וטפסים ועוד דברים שלא אמרו לי כלום, התמודדת עם שני ילדים, עם מעברי דירות ועם עבודה שאת שונאת, התמודדת עם הרבה דברים , נעלמת קצת , נו טוב הרבה, לפעמים שסתם רציתי לדבר קיבלתי כל מיני תגובות, ודקה לפני שהצלחתי להגיד משהו, קיבלתי מונולוג שלם על ... אותם דברים שלא אומרים לי כלום, ולא משנה שרציתי בכלל להגיד משהו אחר, לפעמים היה נדמה לי שאת פשוט לא רואה אותי שם..
אני מתמודדת עם דברים אחרים, ההורות, המעבר לגור עם ההורים שלי על המורכבות המאוד גדולה של זה , המעבר לעצמאות והמאבק לפרנסה.
ואף מילה על ההריונות ועל הפלות.
בכל פעם שניסיתי לפתוח איתך נושאים , כמו לדוגמא המגורים פה, זכיתי למשפטים של את לא יודעת כמה זה טוב, אילו יכולתי.. ולא יקרתי לא שזה הכי לא טוב, אבל חשבת פעם אולי זה לא כזה טוב בשבילי? אולי גם אני רוצה לפרוק איזה מילה על הזוגיות , על המגורים לצד הורים מזדקנים...?? ואיך זה שאין לך אף פינה משלך?
כל שיחה שלנו את שואלת מתי אנחנו באים , מתי את באה? לא דווקא לפה ברור לי שזה לא המקום האידיאלי לאירוח , אלא לפיקניק? לים? או סתם לאיזה מסעדה בלי שום קשר לתאריך לחגיגה?
אני מרגישה כל כך רחוקה. ולא רק גיאוגרפית
שאלת אותי לפני כמה ימים אם אני כועסת, אמרתי לך שלא.
מה שלא אמרתי לך שמצאתי את עצמי נפגעת, אני יודעת שכאן זה מקרה קלאסי של זו לא אני זו את, ואני יודעת שהכוונות שלך טובות, ואלוהים יעזור לי אני יודעת שאת לא תביני אותי, ומקווה שלא תביני אותי בקטע הזה לעולם, כי אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שאנחנו עוברים , אבל שסיפרתי לך על ההפלה הראשונה, צעקת עלי לחצי דקה שאיך לא סיפרתי לך, ואיך אני עוברת את זה לבד, ואחרי חצי דקה וכמה אמרות שפר (ושוב אני לא מאשימה אותך) שכאבו נורא סימנת וי , ועברנו לדון שוב על עוד ספק שעושה לך בעיות..
ככה כאילו כלום.
אז כן יקרתי, זה כואב שאומרים לך שזה לא ביג דיל הפלה אחת ועוד כל מיני מילים, זה לא עוזר ולא מנחם שמספרים לך סיפורים על אחרות, והיה לי ברור שאין מילים חכמות (לי הרי לא היו מעולם) אבל חשבתי שתהיי שם, גם אם זה לשמוע אותי בוכה.
אבל את לא.
אז התרחקתי.
מודה.
אני.
גם אחרי השיחה שבה סיפרתי לך על גרדה השנייה, זכיתי לאמרה מופלאה בסגנון מי אמר שצריך יתר מילד אחד, ושזה עוד לא אומר כלום ניפצת אותי, ככה בלי לחשוב..
אז התרחקתי שוב
איך אני אסביר לך?
בשמונה חודשים האחרונים אני עוברת דברים לא פשוטים, החיים שלי מטלטלים , חלומות שלי מתנפצים,המצב הכלכלי לא מקל עלינו, הידיעה שאני מתרחקת מפינה משלי לעוד תקופה לא עושה לי טוב, גם הידיעה שאני הולכת לעבור בירורים ריפואים ואף מילה על זה שכבר חמישה חודשים אין לי עבודה כמו שצריך, אבל טונה של הורמונים בגוף...
שאת שואלת מתי אני באה, אני תוהה למה?
אנחנו מגיעים לסוף השבוע עם הלשון בחוץ, נכון שאתם לא גרים באילת, אבל עדיין, ואני יודעת שהמרחק הג"ג הוא לא הכול, אבל יקרתי לא יודעת אם שמת לב אבל אני לא במצב משהו, ואחד הדברים שאיבדתי היא הסבלנות, וזה לא קל, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת עכשיו לספוג.
איפשהו בין הדאן טאון פריפריה של שתינו הלכנו לאיבוד, אנחנו לא באותו עמוד, אני כבר לא חושבת ראשונה להתקשר לספר דברים, אני כבר לא מחייגת שכואב או עצוב לי ..
אני מתארת לעצמי שאין לך מושג מאיפו זה נפל עליך, לא חשבת בכלל בכיוון, אבל הנה הטלתי את הפצצה למייל.
דעי לך שאני יודעת שזו תקופה, ואני יודעת שאני אוהבת אותך כמו אחות שלי, ושאת חשובה ויקרה לי, אני יודעת שאנחנו במימדי זמן אחרים עכשיו (כמו שהיו בעבר(, ושמתשהו נחזור להיות בעמודים דומים.
אוהבת
נ.ב
אני לא בטוחה שאני אשלח לך את המכתב הזה, הוא קשה, הוא נוקב, ואני לא בטוחה שהוא יעשה משהו. בנתיים אני אחשוב על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
