קרוב רחוק. סיפורו של שליח לאוסטרליה.

זהו, אני פה. אחרי חודשים ארוכים ומייגעים של ציפיה, נפטרתם ממני סוף סוף. לא עוד מסיבות פרידה שאין אחריהם שום פרידה לא עוד הבטחות שווא שתוך שבוע אני טס, עכשיו זה באמת סופי.הדרך לכאן לא הייתה כה פשוטה, יקיריי. נאלצתי לפלס את דרכי לאוסטרליה דרך מקומות שונים ונידחים בעולם ולישון במטוס בתנוחות שונות ומשונות שלא היו מביישות אף את בוריס האקרובט מקרקס מדראנו. הטיסה הראשונה הייתה ת"א-בנקוק. הגעתי לטרמינל 3 בנתב"ג נרגש ומלא חששות, אך למזלי פגשתי בפקידה חביבה שסיפרה לי במאור פנים שיש מצב טוב שהמזוודות שלי לעולם לא יגיעו ליעדם והכל באחריותי כמובן. מה שתרם לשיפור הביטחון שלי לקראת הבאות. מבנקוק לקחתי טיסה של חברה זרה להונג-קונג. כאן אני רוצה לעצור ולספר לכם שכל מה שטוחנים לכם את המוח על השירות הישראלי הגרוע, זה נכון. הדיילות התאילנדיות הרעיפו עלי כה הרבה חום, אהבה מלווים בחיוכים כ"כ ענקיים עד שהביטוי "חיוך מאוזן לאוזן" קיבל אצלי משמעות חדשה. תטרטר אותי, תטריד אותי, תענה אותי זה כל מבוקשה של הדיילת התאילנדית הממוצעת. מהונג-קונג המשכתי בטיסה לאוסטרליה. שם גיליתי שהסינים הארורים שלחו לי מזוודה אחת לווגה-ווגה או משהו כזה, מקום נידח כלשהו באוסטרליה.

 המקום: שדה התעופה במלבורן, השעה 13:10. בחוץ מקדמת את פניי שירת "הבאנו שלום עליכם" צוהלת. ביציאה מהשדה תעופה מקדמת את פניי רוח קרה וצוננת מה שמזכיר לי שפה כבר סוף החורף. אני חושב שרק בנסיעה מהשדה תעופה לדירה התחלתי לעכל שזה אמיתי, אני שליח באוסטרליה ואין דרך חזרה. חששות והרהורים אפפו אותי מכל עבר. האם אעמוד בציפיות? האם אצליח להוות דוגמא אישית? האם אטייל בניו-זילנד? (האחרון זה הדבר שחשוב באמת). לעת עתה הבנתי שהעבודה העיקרית פה חוץ מטיולים מטורפים ברחבי היבשת וציד קנגוריים, היא להעביר שיעורים לתלמידים מכל הכיתות בביה"ס של הקהילה ולהיות מדריך בבני-עקיבא. עד שהעבודה האמיתית תתחיל, הספקתי כבר להנות מארוחות שבת בבתים שאפשר לראות רק בערוץ E ולשוחח שעות עם אנשים מהקהילה. ד"א, אלופי העולם בסמול טוק הם ללא ספק האוסטרלים. ארוחות שבת אורכות כ 4-6 שעות והשפן של אנרג'ייזר פראייר ביחס לפה שלהם. קשה היה לספרדי קצר-רוח וארוך חימה כמוני להאזין לפטפטת הנצחית שלהם שנדמה כי לעולם לא תסתיים, אך עמדתי בזאת בכבוד ואף הצלחתי לחייך יפה לא פחות מהדיילת התאילנדית הנזכרת לעיל. היום בערב עשינו מסיבת הפתעה לאחת הבנות-שירות. בקהילה במלבורן יש 8 בנות שירות. 4 מהם עובדות איתנו. בנות חביבות ללא ספק שמתנהגות כאילו לפני רגע קצר הוזרק לדמם מנת סטרואידים לסוסים. יאמר לשבחם שקבלת הפנים שזכיתי לה כללה שלט ענק וצרחות מתחת לדירה שלנו.

אז מצטער אם שכלכם נטחן בעת קריאת רשומה זאת. אל דאגה,יקח זמן מה עד כתיבת הבלוג הבא. תנסו להתגעגע אלי ולחשוב עלי לפעמים. אוהב המון.

תמונות מהפייסבוק:

http://www.facebook.com/album.php?aid=19009&l=cdfd2&id=777302812

 http://www.facebook.com/album.php?aid=19003&l=376cc&id=777302812