והיא אותה אחת, ההיא שמסתתרת עמוק בין השורות חומקת מהעין מכול קריאה באותיות, מסתווה אל המילים המתייפות. ואין לה שם, אין לה צורה אינך יכול לגעת או לדעת את גופה,את תווי פניה דרך עין ומגע. הלא רק על הדפים המאובקים בתוך התארים עמוק בדימויים בפרטים היבשים מצטיירת בראשך אותה הדמות שמעולם לא חזית
. וכשהיד הגיע לדף האחרון מתוך דפדוף, היא נעצרה היא חדלה מלברוח בין הדפים החולפים אינה יכולה להתחבא, היא נעצרה על המילים שתוכנן ברור כבר ממילא, עוד לפני שנכתבו זה כבר קרה.
היית מספר שבלילות היית רואה אותה שוב מופיעה, תמיד כשהן היו באות אלייך שונות כול כך ואפחת לא דומה לקודמת גם כשמחשיך. ואז ברגע אחד. תמיד לזיק שנייה. הם היו מתאחדות והשוני נדמה פיתאום דומה כשאור היה נידלק, היית מביט בהן ישיר רואה כיצד האישונים מתרחבים לרגע מהאור, היא הייתה צצה בתוך העיניים הגדולות שלהן.
כמה שהיו יפות, כמה שהיו צוחקות... דבר לא מנע ממך להפסיק לחשוב על הזיק שנייה הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yuvaOo