לפעמים בלילה אני מתעורר ומקשיב לנשימתה.

היא נושמת בכבדות, כמו במאמץ,

 לפעמים נדמה לי שהיא בוכה בשנתה, בחלום. אני מרים אז את ראשי וכשאני נשען על ידי אני מתבונן בפניה, בגלגלי עיניה הזעים
מתחת לעפעפיים הסגורים. אני רואה את הדמעות מפלסות דרך לעצמן מבעד לריסים הארוכים שלה, ומתגלגלות לאיטן לאורך הרקה עד שהן נופלות על הכר.

כשהיא בוכה אני יודע על מה היא חולמת, ואני לא צריך לנחש מה עובר לה בראש המשוגע שלה שאני כל כך אוהב.

אני יודע שהיא חולמת על הילד שלא יהיה לנו. ואני מנגב בעדינות את הדמעות או שאני מלקק אותן, או נוגע באגל מלוח אחד כזה באצבע וטועם. היא אישה רגישה מאוד ומשבי הרוח שלה עזים ולא תמיד צפויים, כך גם מצבי התודעה שלה, התבונית והרגשית כאחת, נוטים לשינויים שהיא יודעת להסביר ולנתח בצורה כל כך מובנית וחכמה. אבל מאז אותו לילה כשהצלחתי, כדבריה, לחדור אליה סופית
וטוטלית אל מתחת לעור - זרעתי בתוכה את הילד שאיבדה לפני שנים .

וכך בשעה שאני מתבונן בה בשנתה, והיא נראית לי פתאום כל כך שבירה ומרוחקת, מקופלת בתוך מזוודת גופה המיטלטלת במסעות תת הכרתה, אני מניח בזהירות את כף ידי הגדולה על בטנה ומקרב את פניי לגומחת צווארה ונושם את ריח נשימתה הכבדה וחושב לי מחשבות בסגנון המדע הבדיוני על איך שאני מגלה איזו מין מולקולה מופלאה שאותה אני יכול להשתיל לתוך רקמת החלומות העדינה שלה, וכיוון שהמולקולה הזאת מכילה את תמצית ההתייחדות שלנו, היא גם נושאת בשבב היחיד ממנו היא מורכבת את הילד הזה, שהיא נוהגת לקרוא לו האתה הממוזער שבתוכי, שמופיע אצלה מדי פעם בחלום. וזה יהיה ילד הרוח שלנו.

אני מתכרבל לידה, ושולח את אצבעי הקטנה כדי להוריד לה מהמצח את טיפת הזיעה שהופיעה עליו, ואז פתאום היא פוקחת את עיניה ושואלת אותי למה אני לא ישן והאם שמעתי אותה חולמת, כי הייתה
לה מין הרגשה כאילו טפטפו לה משהו לתוך הראש.

ואני צוחק מהרעיון המשוגע שבא לה באמצע הלילה, ואחרי שהיא חוזרת ונרדמת, כזו קטנה בתוך זרועותיי, אני מחייך לעצמי וחושב שאולי הניסוי שעשיתי במעבדת הרעיונות שלי אכן הצליח.