lost in a sea of thoughts

הוא נשען אליי ושפתיו היו במרחק מילימטרים אחדים משפתיי.

השתוקקתי לגמוע את המרחק ולטעום אותן.

תשוקה שהיא מעבר לתשוקה מינית,

לא רק ההורמונים שיחקו כאן תפקיד,

לא, היה שם משהו הרבה יותר גדול מזה, תשוקה נפשית.

הרגשתי שמגע שפתיו על שפתיי ישחרר את הרסן,

ימוטט את החומות שהקמתי סביבי וישחרר אותי לחופשי.

הוא האדם היחידי שהציץ מבעד לחומות המקיפות אותי,

האדם היחיד שלצדו הייתי קצת יותר אני,

וקצת פחות המסיכה שסיגלתי לעצמי.

ועכשיו, קולו לוחש על אזניי ושפתיו רטובות ונעות לאט,

והסיטואציה הזאת יכולה להיות כל כך אירוטית,

אבל המשיכה היחידה שלי היא רגשית,

לא מינית, לא פיזית.

אני משתוקקת לשפתיים הללו, שאמרו לי מילים יפות,

שגרמו לי להרגיש קצת נחוצה, קצת אהובה,

אני משתוקקת לידיים שיעטפו אותי בחיבוק,

לכתף שתספוג את הדמעות.

כי אין אף אחד אחר בעולם שאני סומכת עליו שיחזיק אותי

כשאפול.