בארוחת חג שלנו בקומונה (כופרים עד הסוף),
שרנו את השיר הזה, והיה לי ממש קשה לשיר אותו,
מהר מאד אפילו הפסקתי לשיר כדי שהדמעות ישארו בפנים.
הוא כל כך, כל כך, כל כך מתאים למצב שלי כרגע,
כאילו כתבו את הרגשות שלי.
אז כן, אין לי מושג מה איתי, אין לי מושג מה לעשות,
זה די נחמד שיום כיפור עכשיו,
חשבון נפש בא לי בטוב.
בהחלט הגיע הזמן שאני אחשוב אם אני במקום הנכון,
ואחליט אם אני נשארת בשנת שירות או לא.
קשה לי עם ההחלטה הזאת,
מצד אחד עד כה אני יותר סובלת מאשר נהנית,
החלק המשימתי (הדרכה, אחריות על המחנה וכו') מאד מאד קשה לי ואני סובלת ממנו,
מה שאני כן נהנית ממנו זה החלק הגרעיני (חיים משותפים, עצמאות, אנשים שאני אוהבת וכו'),
זה לא מספיק.
אני לא אוכל לשרוד את השנה הזאת אם אמשיך להנות מחיי הגרעין ולסבול במשימה.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שזו ההתחלה ועוד מעט כן יהיה לי טוב,
השאלה היא עד מתי אני אחכה שיתחיל להיות טוב.
אני באמת לא יודעת מה לעשות,
כי אני כן צריכה את שנת השירות בשביל השינוי הפנימי והתהליך שזה יעביר אותי,
אני ממש לא מרוצה מהמקום האישי והנפשי שאני נמצאת בו בשנתיים האחרונות,
ואני מאד מקווה ורוצה שהשנת שירות תוציא אותי מהבור הזה.
מצד שני, אני סובלת בינתיים, והתהליך הזה לא יילך כל עוד אני במקום הפסיבי הזה,
זה חייב להגיע גם ממני ולא בטוח שהשנת שירות היא התשובה לבעיות שלי.
זה מן מעגל נוראי כזה-
אין לי כוח ומוטיבציה לעשות כלום,
אז אני גם לא עושה את הדברים שיכולים להוציא אותי מהמקום הזה של אין לי כוח ומוטיבציה לעשות כלום.
קיצר.. לא יודעת מה איתי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much