על מדף הצעצועים.

לא להיות.

רוצים לשמוע את הסיפור?

אז זו ההתחלה-

זה היה יום גשום באמצע נובמבר בשנה שעברה.

הייתי בבצפר ושחררו אותנו מוקדם, אז כמובן, היתקשרתי לאמא כי במילים עדינות יש לי תיאבון בריא ואמא הייתה ביום חופש אז היא, כמו כול אמא רוסיה טובה, החליטה לבשל לי ולאחותי.

אמא כמובן מאוד שמחה שאני חוזרת מוקדם והכריזה בצהלה : "אני יכין מרק ירקות!"

בדיעבד, זו הייתה ההזהרה שלי.

הגעתי הביתה רטובה משד עד כף רגל (היה לי כובע של הסווטשרט על הראש) והרחתי ריח.

"אמא? את בסדר??? אמא??" שאלתי.

"כן מותק! למה שאני לא יהיה בסדר?" היא שאלה בפליאה.

טוב הסיבה הייתה שהבית היה מלא בעשן סמיך ובריח של גז.

כיוון שזה היה יום של גשם, היה קצת בעיה לפתוח את כול החלונות בבית אבל לא הייתה יותר מידי ברירה.

פתחנו את כול הבית, הגשם והרוחות חדרו פנימה.

אחותי רצה מבחוץ בלחץ נוראי ובצרחות "אמא?? דובה?? מה קרה פה??"

"אמא הכינה מרק." עניתי.

"הבית ניראה מבחוץ כמו ארובה!!!! הישתגעתם??"

אחרי כמה שעות טובות של איוורור הבית (בינתיים לי כבר לא היה תיאבון) סגרנו הכול והיתיישבנו לאכול.

ומה נאכל?

מרק ירקות.

אמא הגישה את ה"מרק". בנינו? זה ניראה כאילו החתולה עשתה את הצרכים שלה לתוך קערת האוכל שלי.

"אממ.. אמא אני לא ממש רעבה.. זה.. זה ניראה ממש מעולה אבל אולי תשמרי לי קצת לאחר כך?" גימגמתי.

"רוצות להזמין פיצה?" שאלה אמא שלי.

אחותי ואני קפצנו ואמרנו שכן.

הזמנו פיצה, הדלקנו חימום, ראינו סרט ואכלנו.

כן,כן. ממש אכלנו אוכל אמיתי.

בפעם הראשונה בבית רוסי (טוב לפחות מהפעם האחרונה שסבתא שלי בישלה לנו)!

וזהו, זה הסיפור על הפעם האחרונה שאמא שלי "בישלה".

ואני? כבר לא מתקרבת למרק.

כול הדיבורים האלה על האיראנים, על מלחמה, על דור חדש ומסוכן, על אהבה נוראית, על סבל, על מחלות, על עוני, על אובדן, על חוסר אונים, על בדידות, על פחד, זה הורס אותי.

קורה לי שאני עושה איזה משהו (שוטפת כלים, קוראת, לומדת, רואה טלוויזיה....) ופתאום יורד לי האסימון.

על מיליון ואחד דברים נוראים שיכולים לקרות לי, או יותר גרוע- למשפחה שלי.

אני כבר לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת... כאילו אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לתקן את זה או לשמור עליהם או על עצמי.

כאילו אני לא יהיה שמחה יותר ולעולם אני לא יימצא את עצמי.

ואז אני אומרת לעצמי "מאיה, את מגזימה! תירגעי". ואז אני נירגעת. ואז כמה שעות אחר כך אני רואה חדשות ושומעת דברים נוראיים שבסיוטים הכי נוראיים שלי לא דימיינתי.

אני מרגישה את העולם שלי ניחרב עליי, וכשזה קורה, אני מתכנסת בתוך עצמי, בתוך עולם אחר, כאילו מחפשת מפלט.

רוצה לצחוק ולחזור להיות ילדה קטנה ותמימה, שאמא שלה ואבא שלה מחבקים אותה ומגנים עליה.

כל כך הרבה דברים נוראיים יש בעולם הזה.

פדופילים , גנבים , רוצחים , אנסים , מושחטים , רמאים ,...

ויש עוד מיליונים שאני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותם.

ולעומת כול הרע הזה, יש כל כך מעט טוב. הכול כל כך לא מאוזן. טונות של רע ומיעוט של טוב.

אז מה עושים במצב כזה? מה עושים כדי להרגיש טוב?

מה כבר עשיתי? למה מגיע לי למות? למה מגיע לי לסבול? למה מגיע למשפחה שלי לסבול? למה מגיע לחברים שלי ולאהובים שלי לסבול?

מעטים האנשים שיכולים לעודד אותי במצב כזה, מעטים האנשים שיכולים למשוך אותי מהבור האפל והלח הזה, הבור הזה שאני שוקעת בו לפעמים.

והאנשים האלה, הם החברים האמיתיים. הם האנשים שיהיו לצידי כול החיים, ואני יהיה לצידם.

רק רוצה לצחוק ולחייך. רק רוצה להיות ילדה שוב. לא רוצה להיתבגר כל כך מהר. רוצה לנשום ולחיות. רוצה לתרום ולהיות אני. להיות אני בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. חייה בשבילי ודי.

הרגשה במדהימה. אני יודעת. פעם הייתי כזאת. ובאמת, אני לא יודעת מה קרה לי בדרך. היתבגרתי? היתנתקתי? הישתנתי? נפגעתי?

כל כך הרבה שאלום וכל כך מעט תשובת. כל כך מעט איזון בעולם הזה.

כל כך הרבה רגשות כתבתי בבלוג הזה בחודשיים האחרונים.

כל כך הרבה רגשות נשפכו, היתפזרו, נמרחו פה.

זה מאוד מקל שאני יודעת שגם עם עבר עליי יום קשה ואין לי כוח לדבר, אני יכולה לבוא ולהיתנקות פה.

התכוונתי לכתוב פוסט אפטימי, על כמה שהחיים יפים, ושהשמש זורחת ושליאיר יש קרחת.

אבל סוף סוף הבנתי שאני לא צריכה להעמיד פנים שטוב לי כדי שלאנשים אחרים יהיה טוב.

גם לי מותר לבכות וגם לי מותר לצעוק וגם לי מותר לשנוא ולאהוב ולחבק ולזרוק ולנשק ולעשות מה שבא לי.

אני בן אדם.