טיפוס על הר בלתי סביר

עבר הרבה זמן. מה שלומכם, אתם חיים?

אני מודע עד כאב לזה שאני מדבר פה לקיר. אף פעם לא היו לי הרבה קוראים ובשנתיים (אולי יותר) מאז הפוסט האחרון משהו בין 95%-100% מהם כבר לא ניתנים להגדרה כקוראים. לעזאזל יכול להיות שחלק מהם מתו, או חלו במשהו סופני. סטטיסטיקה.

בכל זאת הנה אני כותב לקיר בגלל שמכל האנשים שאני בקשר איתם עם מעט אני יכול באמת לדבר כמו שצריך, מאלה שכן בערך חצי מדברים רק על עצמם ולא מקשיבים, ולשאר הצקתי כל כך הרבה כבר שלא נעים לי להמשיך ולדבר עליי ועליי ועליי.

טוב, אני חושב שעזבתי בערך במהלך תחילת לימודי הפסיכולוגיה, אז יש לנו הרבה להשלים. לפני שעתיים שלחתי את הטיוטה של הסמינריונית האחרונה ונסיים עם התואר הזה.

באופן כללי איפה הייתי – לימודים, נכנסתי לסמינר מעבדה אמפירי מגניב באקדמית ת"א-יפו ונשארתי כעוזר מחקר. בין לבין גם הספקתי לעבוד כאחראי משמרת בלינקולן ברעננה ותקופה קצרה למדי כשומר לילה במחסן של מודן. העבודה במעבדה הזאת שכנעה אותי סופית שאני לא רוצה להמשיך בלימודי פסיכולוגיה. 
אה גם השתחררתי מהצבא, אבל זה היה לקראת סוף 2011 עוד.

אז, הגשתי מועמדות שנה שעברה למדעי המוח במכון וייצמן, לונגשוט אבל הפתעה! לא קיבלו אותי. בצדק, הייתי טמבל מוחלט בראיון. רטרוספקטיבית (ואולי פשוט כרציונליזציה) אני שמח שלא, זה מקום מעולה עם המון יוקרה, אבל אני לא בטוח בכלל שהייתי רוצה לבלות את השנים הבאות באווירת לחץ גדולה כמו זאת שיש שם (יש כ-5 מעבדות למדעי המוח בעולם ברמה הזאת, הם ממש טובים במה שהם עושים).

אז המשכתי לעבוד במעבדה שלי, מרחתי את הלימודים על יותר זמן והגשתי מועמדות לאותו מסלול בתל אביב השנה והפתעה! הפעם כן קיבלו אותי.

אז אני מתחיל באמצע אוקטובר את המאסטר בתל אביב, כרגע מחפש מעבדות לרוטציות ולהתיישבות למען כתיבת תזה. אני די מרגיש כמו החבורה של 'איך פגשתי את אמא' בפרק ההוא שבארני שיחק משחק הימורים מוזר עם הסינים (משהו עם רולטה וסוכריות ג'לי אם זכרוני לא מטעה). אני משחק במשחק מאוד מורכב ואף אחד לא טרח להסביר לי את החוקים.

לחוקר הזה יש פרסומים מעולים (וחוקרים נמדדים על פי הפרסומים, כי פרסומים זה כסף שנכנס למעבדה ולאוניברסיטה, ולמרות כל מה שההיפים ינסו להגיד לכם כסף זה מאוד חשוב ונחמד. בארץ מוצאי אוהבים לצטט פלוני אלמוני: "הייתי עשיר, הייתי עני. עשיר זה טוב יותר").

לחוקר ההוא לעומת זאת יש קשרים ממש טובים, אז אם הוא יחבב אותך אולי זה יהיה לטובתך.

ההוא כבר זקן ולא אכפת לו לפרסם, הוא לא צריך להוכיח את עצמו יותר. יחד עם זאת הוא ידוע כדחפן רציני, מאסטרנטית שהוא חיבב עשתה את הדוקטורט שלה אצל קנדל (קנדל הוא זה שכתב את הספרים, זה כמו שרופא יעשה התמחות אצל גריי, או שוליית קוסם אצל גנדלף, או סניה אצל מפלצת החרא מ'דוגמא').

תוסיפו לזה פוליטיקות פנימיות, אינטרסים ומניפולציות שונות שהם מנסים לעשות, השיקולים של מי נחמד, מי נותן לך ומעודד אותך לחשוב לעומת אלה שמסתפקים בלהגיד לך מה לעשות, ועוד ועוד, וחוטפים וורטיגו לא קטן.

בכל זאת אני די בסדר, חבר טוב לומד במסלול לדוקטורט ועזר לי המון, מישהו שלמד עם אמא בתיכון והוא עכשיו פרופסור סופר-דופר בארצות הברית עוזר (למרות שהעצות שלו הרגו לי את הראיון עם וייצמן), אז סך הכל אני לא אבוד לגמרי. אני מרחם על אנשים שצריכים לעשות את כל זה בלי שיש להם מישהו שיגיד להם דברים קטנים כל הזמן (כמו למשל, שנהוג להתכתב עם הפרופסורים באנגלית, ושחלק מהם בכלל לא יטרחו לענות לך אם לא תעשה זאת).

התקופה די טובה על הנייר, והאמת שגם בסך הכל היא לא רעה בפועל. קצת סיבוכים מינוריים, טוב, די מאג'וריים, עם בחורה, וזה יושב עליי בחודשים האחרונים, ביתר שאט בשבועות האחרונים.

באופן תמציתי, זה הניסיון השלישי שלנו על פני טווח של כשנתיים וחצי – 3, ככה שזה סביר להניח הניסיון האחרון בהחלט, פעם שלישית גלידה או שנאה לנצח. בכל מקרה, בסבב הנוכחי אנחנו שנה ביחד (שוב התאריך המדויק לא ברור לאף אחד מאיתנו, אבל זה תחילת אוגוסט) וזה פרק זמן מכובד לכל הדעות. אבל אבוי, ככל אינטראקציה אנושית נורמטיבית צצות ומופיעות בעיות.

טיפה רקע בשביל פרספקטיבה – למי שלא מכיר אותי, אני לא אדם נורא סוציאלי. אני נהנה לפגוש חברים ולדבר או לעשות משהו, אבל מעט מהאנשים מעניינים אותי כדי להגיע לנקודה הזאת ויש לי נטייה חזקה מאוד להשתעמם ברגע שאני מבין את הבנאליות של האדם מולי. היא, לעומת זאת, אחד האנשים היותר סוציאליים שיצא לי להכיר. כולם אוהבים אותה ורוצים לבלות איתה זמן וזה מתאים לה בדיוק כי זה בדיוק גם מה שהיא רוצה לעשות. אם ברירת המחדל שלי כלפי אדם חדש היא שהוא חרא משעמם עד שהוא מוכיח אחרת, שלה היא שהוא ממש אחלה בחלה, לפעמים אפילו אם הוא הוכיח אחרת. אם אני התרגלתי\ נאלצתי להתרגל לבלות הרבה מהזמן שלי לבד ולהנות מזה, היא לא יכולה לסבול יום אחד בבית בלי תעסוקה מוגדרת.

למען האמת הסתדרנו עם זה לרוב באופן מוצלח מאוד. אני יצאתי קצת יותר משהייתי רגיל, היא קצת פחות. לפעמים כשהיא יצאה עם חברים אני ישבתי בבית והשלמתי לעצמי את זמן הפרטיות, וכולם מרוצים.

בחודשים האחרונים התרחקנו קמעה, אני הייתי מאוד עמוס עם הדברים שצריך בשביל הגשת המועמדות שלי והיא השתחררה מהצבא והתחילה לעבוד בכמה עבודות במקביל כדי לחסוך לטיול באירופה (שעוד אחזור לדבר עליו), הזמן הפך למגבלה יותר משמעותית והיא לא הייתה מרוצה מזה במיוחד. גילוי נאות- כבר לפני שהיא הייתה עמוסה כל כך היא לא הייתה מרוצה מהכמות הנמוכה יחסית של זמן שיכלתי להקדיש לה.

אז השתדלתי למצוא יותר זמן, לא יכלתי הרבה, אבל כמה שיכלתי השתדלתי.

אבל מה שהתחיל לאכול אותי זה הספק נאיביות ספק חוסר אכפתיות שלה לגבי בחורים אחרים. ידיד טוב וותיק שלה הכריז בפניה לפני כחצי שנה שהוא אוהב אותה, לקח חודש וחצי והרבה הפצרות מצידי שהיא תגיד לו נחרצות שזה לא יקרה, לפני כן היא רק הדפה את החיזורים באופן שבקלות יכול להתפרש כמשחקים של מישהי מעוניינת. לטענתה היא פשוט לא רצתה לפגוע בו, ויכול להיות. לי זה בטח לא היה נעים.

עוד לא היה נעים שלאחר מכן לא הייתה לה שום בעיה להמשיך להיפגש איתו לבד כל הזמן, וכל שבוע אני רואה בפייסבוק תמונות שלהם בבית שלו, או מסתובבים באיזה פארק וקוטפים אוכמניות או משהו. בהחלט לא נעים, בסוף לא יכלתי להיות הבוגר הסומך יותר ואמרתי לה. היא כביכול הבינה, אבל אלוהים יודע מה היא אומרת לי ומה לא בנוגע למה שמתקיים בפועל. אני כן יודע שכמה פעמים אחרי השיחה הזאת היא נפגשה איתו או רק תכננה להיפגש איתו עד שאני הצעתי לעשות משהו באותו יום.

ואז היא מזכירה לי כבדרך אגב שאתמול היא הלכה עם איזה מישהו מהעבודה לסרט. לא ידיד משכבר הימים אלא מישהו שהיא מכירה חודש. זרקתי איזו שאלה קטנה והבלגתי. שבוע לאחר מכן היא הלכה איתו לביליארד (יכול להיות שקודם ביליארד ואז סרט). דיברתי איתה על זה, ארוכות. סבבה, היא מבינה למרות שזה בכלל לא היה דייט מבחינתה (אבל זה כן!) והיא לא תעשה את זה יותר.

לא אלאה ביותר מדי פירוט, אבל אחרי זה שוב ושוב נוכחתי שהיא לוקחת כל תלונה שלי באופן ספציפי, כלומר היא לא תעשה בדיוק את הדבר שדיברנו עליו בפעם האחרונה, אבל הוא כן יבוא אליה בבוקר, הם כן יתחבקו במסיבה, דברים קטנים שבהקשר הזה ממש לא היו לי נחמדים.

נאלצתי להיות יותר ויותר קנאי, ואני לא אוהב את זה אבל מה אעשה? לאט לאט איבדתי את האמון בה, וקיבלתי את התחושה שלא מאוד אכפת לה ממה שאני מרגיש ומזה שכן אמורים להיות גבולות מסוימים במערכת יחסים. בכל זאת ספגתי את זה, לא אגיד שהבלגתי אבל המשכתי לשכנע את עצמי שמשהו ישתנה בסוף, ונשארתי.

אני אדם שנוטה לכעס. לא זריקת חפצים בשעת ויכוח או צעקות וקללות, כעס שקט ופנימי, כזה שמרקיב לטינה ועלבון. אז כל הדברים האלו תרמו באמצעות הנטייה הזאת להתדרדרות נוספת, לא שהיא הייתה מלאך גם. הקש ששבר את גב הגמל בסוף היה שהיא בחרה להבריז לי לתכניות, ואז לנסוע לאילת ל4 ימים עם החברים מהעבודה (כולל אותו אחד), בדיוק 6 ימים לפני שהיא נוסעת לטיול של 5 שבועות באירופה (עם הבחור שהתוודה על אהבתו).

אז סיימתי את זה, סוג של. גם בפעם הראשונה שנפרדנו ישבנו ודיברנו שלוש שעות, זה היה הרגע הכי אינטימי במערכת היחסים שלנו עד לנקודה ההיא, אירוני. וגם עכשיו הפרידה כללה הרבה דיבורים, אבל הייתי נחרץ שאני לא מרגיש שאני יכול לסמוך עליה. ואז היא שלחה לי הודעה כשהיא נחתה באירופה, נסיבות כאלה ואחרות הזכירו לי בכל זאת את הדברים הטובים במערכת היחסים הזאת והחלטתי לתת לה צ'אנס.

תכלס, משהו בעיקשות שלה שיכנע אותי שהיא באמת רוצה ושאכפת לה, קיוויתי (ועודני) שהסטירה של הפרידה תהיה מספיק חזקה כדי להוריד לה את האסימון. היא טוענת שהיא באמת מבינה ושהיא באמת תשנה את ההתנהגות שלה. ימים יגידו.

אבל עכשיו נוצר מצב מוזר שבו חזרנו להיות ביחד כשהיא לא פה, להרבה זמן. היא חוזרת בסוף החודש לשבוע ואז נוסעת עם המשפחה שלה לאסיה לשלוש שבועות. אני כבר הזמנתי לי טיסה לצרפת שאחזור ממנה שבועיים אחרי שהיא חוזרת, ומיד אתחיל את הסמסטר. דיברתי איתה היום שוב ועוד לא הזכרתי את זה. למרות שאני חושב שבאמת מגיעה לי חופשה טובה, ושלא תהיה לה זכות להתלונן, בכל זאת מערכת היחסים במצב רגיש ואני לא רוצה לערער אותה. אני חייב למצוא דרך עדינה ולא מדכאת להכניס את המידע הזה.

אנחנו מדברים כל כמה ימים עשר דקות, כמה שהיא יכולה (או, בואו נודה באמת, רוצה אולי) להרשות לעצמה מהפסטיבלים שלה שם. אני משתדל להיות קליל וחביב, למרות שהיום הזכרתי שהבחור מהעבודה כתב לה על הקיר בפייסבוק משהו בסגנון "נסיכה שלי תהני, מתגעגע המון" ושאלתי אם היא עדיין חושבת שהכוונות שלו תמימות (אגב, לא, כבר באילת נהיה לה ברור. באמת כל הכבוד על ההבחנה הדקה).

אז המצב מוזר למדי כרגע בשבילי. יש לי דברים לעשות (תודה לאל), אבל לא בכמות שתמלא את כל הזמן. ואני חוזר לסורי וחושב יותר מדי על דברים. אתמול גיליתי שיש לה בלוג. הוא לא פעיל בשנה וחצי האחרונות אבל כן קראתי בו על דברים מאוד משמעותיים מהעבר שלה שהיא אף פעם לא הזכירה בפניי, ושלמען האמת יש להם רלוונטיות לא מועטה אלינו. התגברתי על זה, אולי כשהיא תחזור אני אזכיר את זה ואולי לא, זה הולך להיות שבוע מוזר למדי גם בלי זה.

אני משועמם כל הזמן. דווקא מאוד השתדלתי לאחרונה לצאת ולראות חברים שלא ראיתי הרבה זמן, אבל ברגע שאני חוזר הביתה אני משועמם שוב. וכשאני משועמם עם זרעים של ספק כמו שיש לי עכשיו, זה מתכון בטוח לחשיבת יתר ולתחושה כללית זיפטית במידת מה.

הגיגים עמוקים יש לי וודאי, אבל אני לא במצב רוח שיש לי כוח אפילו לנסות לנסח אותם כרגע, אולי בהמשך למרות שסביר שלא יקרה כלום בבלוג הזה (אני לא יודע אם מישהו עוד משתמש בישראבלוג בכלל, אפילו סניה ירד מ200-300 תגובות לפוסט ל-30) ושלא אכתוב בו מי יודע מה. אולי הארנב הרוסי יקרא את זה ויגיד משהו, הוא היה בעד שאכתוב את זה (וכולי תקווה שזה יעודד אותו לפרסם משהו חדש, ולאשר לי גישה לבלוג).

כנראה שזהו לעכשיו חברים (דמיוניים), וכמו תמיד:

This is Happy Harry, reminding you to eat your cereal with a fork and do your homework in the dark.