טוב

והנה עברה עוד שנה .. והבלוג הזה מתחיל לקבל פז"ם מחריד . מאז 2004 .

מדי פעם, כשיושבים לא יותר מדי דברים בבטן, לאחר שוטטות בפייסבוק שלא מניבה פנינים יוצאות דופן, אני מתחילה לחפש את הבלוגים הישנים שלי. שלושה או ארבעה במספר, קופצת מעולם זה למשנהו , יום אחד דיסקרטית , יום אחד מספיק אמיצה להפיץ במקום שמציג דברים אינטימיים.

זה לא הישן מכולם, אבל זה היחיד בישרא שיכול להיפתח היום.

חוזרת כמה שנים אחורה , קוראת , מזדעזעת , מחייכת

כמעין מצבה לשנים עברו , שנות נערות , מאוד משונות .

מתוארות חוויות שעברו טרם זמנן, המורכבות מביניהן לא פורסמו מעולם ועדיין שמורות לי על המחשב במקבץ פוסטים אדיר.  הגיגים הגיגים, בעברית גדושה , מורכבת ולעיתים שנונה ששוזרים סיפור מעשה .

ואני מדמיינת את היד שלי מגששת באפלה לפני כמה שנים , פוסעת קצת ועוד קצת , נופלת , נשרטת ( וואחד נשרטת ) , מדליקה נר וממשיכה לפסוע לאט אבל בביטחון. כאילו בכוונה בחרתי את הדרכים הלא מסומנות - לא התאים לי ללכת על שביל האבנים הצהובות. כי הן צהובות .

והיום השבילים הללו מוכרים לי, ואני יכול לשרטט ולמפות כל נקודה ונקודה בהן.

אבל במבט קדימה , מעבר לקווים כללים אני לא יודעת לאן אגיע - ואני בספק אם מישהו יודע ( ואם הוא יודע - הוא צהוב) .

עשיתי כמה טעויות בדרך. ללא ספק. חלקן נכפו עליי, חלקן נוצרו מדימיוני הפורה (מדי) , וחלקן פשוט היו צריכות לקרות .

כאדם שבסופו של דבר פיתח לעצמו ישות עצמאית וברורה, אני יכולה להגיד שהדברים הללו עיצבו - לטוב ולרע. אני לא יכולךה להגיד שעל כולן הייתי שומרת - היו כמה שבלעדיהן היו לי חיים פשוטים יותר. בסופו של דבר התוצאה היא אני ועל כן אני לא יכולה להתכחש לה ( לא מומלץ בכל אופן) .

מאוד אירוני שבנקודה הזו חזרתי לפה ,

לקראת שינוי , ספק שפל גדול. אבל ככה זה , כל יצור בטבע מתחיל להתקדר לתוך עצמו כמנגנון הגנה.

בתקווה שזה באמת יהיה אחד האחרונים.

אני .