ומה הפלא? כבר כל כך הרבה זמן שאין לי מה לומר, כל פעם שמתחשק להוציא משהו אני מחפשת ביוטיוב את המילים הנכונות שאנשים אחרים, גדולים ממני, חשבו עליהן כבר. רגשות שאחרים הרגישו, מחשבות, מילים... שום דבר לא שלי. ומעולם לא היה.

אני לא זוכרת את תחושת הפורקן, האורגזמה-המנטלית אחרי הכתיבה. לא זוכרת את שטף המילים שיוצא כמו קיא, בלי שליטה, ואת החופש שמגיע מייד אחריו.

אולי זה כבר מאוחר מדי.

When I'm in pain fever and sweet relief in one

-

מה הפלא ? זה הרי היה די ברור...להפוך מילים אחרות לשלי.

אבל אין כלום, שום דבר שרוצה בכלל לצאת. הפורקנות כבר כאן אבל לא מהסיבות הנכונות.

זה מרגיש כ"כ מגוחך, לדבר לעצמי , אין אף אחד שעוצר אותי, שמתקן אותי, שמעדכן אותי על שגיאות הקלדה. שטוען שאני לא מעניינת.

שקט כאן, ולא ברור.

ועבר כל כך הרבה זמן, אני כבר לא זוכרת מי זו הילדה ההיא שבכיתה ח' פתחה את הבלוג הזה.

פתחתי את הבלוג הזה בכיתה ח' ועכשיו אני באוניברסיטה.

אולי אני אוריש אותו לילדים שלי.