Love Is Gone

הבלוג נסגר סופית

אני באמת חזרתי. וזה בא לי די בקלות למרבה הפתעתי.

פתחתי מאז כבר שני בלוגים, אחד אישי ואחד בלוג עזרים.

באישי אני פורקת הכל, לא כמו כאן, שלא יכולתי לפרוק כלום,

כלום מהרגשות שלי, מהמחשבות שלי.

כבר הספקתי לשכוח מהבלוג הזה מבחוץ,

אבל מבפנים עדיין ישאר לי הזכרון, והכיף שהיה לי לנהל כאן.

יותר השקעתי ביופי של הפוסטים כאן, ולא באמת בתוכן שלהם,

וזה היה מהנה ומלמד, אין מה לומר.

אבל זהו, הגיע הזמן לסגור את הבלוג סופית.

אני לא חושבת שאני צריכה הסברים, הכל כתוב בפוסט הקודם.

אז להתראות בפעם האחרונה,

מאי 3>

(שאוהבת בלי סוף ותמיד תזכור את התקופה היפה הזאת בחייה.)

  
*אני מבקשת שתקראו עד הסוף*

אז רציתי לדבר אתכם על הבלוג.

הבלוג הופך להיות מסחרי, וגיליתי שאני לא באמת יכולה להביע את עצמי כאן.

חברות שלי קוראות כאן, ואני לא באמת יכולה לכתוב מה שאני מרגישה.

עוד דבר, אני חושבת שאני יותר מדי מושפעת מהתגובות בבלוג.
חשובות לי מאוד התגובות שלכם, ואני מרגישה שבלי זה הבלוג לא שווה כלום .

עכשיו אני משתדלת פחות לסמוך על התגובות .

כי הבלוג הוא בשבילי לא ?
אני כותבת כי כיף לי לכתוב, ועד עכשיו גם כתבתי כי רציתי תגובות, רציתי פרסום,
רציתי שתראו שאני משקיעה בשבילכם,
וגם אם היה לי משהו חשוב להגיד לא הייתי אומרת עד שהיו מספיק תגובות בשבילי .

אבל מה זה מספיק תגובות בשבילי ? בערך 30 תגובות לפוסט.

עכשיו אני מבינה שלא צריך להיות לי איכפת כמה תגובות יש, או מה כתבו בהם.

העיקר שכתבתי, ונהנתי ובעצם התגובות לא חשובות כלל.

וכמו שאתם רואים כתבתי עוד פוסט כי היה לי משהו להגיד.
אפילו שבפוסט הקודם כמעט ולא היו תגובות. |בערך תשע|

אני לא יכולה להכחיש שכיף מידי פעם תגובות עוזרות ומעודדות, ובכלל תגובות משמחות..

כי כל תגובה שווה זהב D:

היא מראה שמישהו באמת קרא בבלוג שלך, ואפילו היתה לו סבלנות כדי להגיב.

אבל למען האמת זה לא תמיד ככה, רוב התגובות הם בשביל פרסום ומחוסר רצון.
ויש אפילו תגובות נאצה-
שאין על מה לדבר אני בטוחה שזה מרגיש נורא שמישהו מגיב לך נאצה בבלוג אחרי שכל כך השקעת.

כי לי אישית לא הגיבו נאצה בבלוג, רק באתר בטיפו ככה שזה לא ממש נחשב .

ובגלל כל הסיבות האלו אני עושה הפסקה עם הבלוג, ממחר ה-5 לינואר.

נראה מתי אחזור, לא תוך יום וגם לא תוך חצי שנה . מתי שאני ארגיש נכונה לזה.
ואני שוקלת לסגור את הבלוג.

מצידי שבכלל לא תגיבו, העיקר שאמרתי מה שאמרתי ומה שרציתי וסוף סיפור.

~ ~ ~

|קרדיט למריאנה על הכפתורים בתחילת הפוסט D:|

שלום אנשים  
היום בבוקר מת השכן שגר בבניין שלנו.

אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי,
זה כל כך עצוב שאני לא יכולה לחשוב על זה.

אפילו שלא ממש הכרתי אותו ורק ראיתי אותו מידי פעם,
תמיד הוא היה עם אשתו, לכל מקום הם הלכו יחד.

לקניות, ואפילו למכולת. תמיד כשהם חיכו למונית שתאסוף אותם ראיתי אותם ביחד,
הם היו נראים כל כך מתוקים ביחד,
ממש זוג אוהבים .

כשאימי הודיעה לי את הבשורה היום,
לא האמנתי.

פשוט הרגשתי שזה לא קורה לי,
אני לא מתמודדת עם דברים כאלה בקלות.
כמו שאתם רואים, אני הייתי עצובה ובכיתי המון על מוות של שכן.

שבדרך כלל זה נדיר ששכן בוכה על שכן.
אבל אני פשוט אדם רגיש,

ואיכפת לי מהסובבים אותי ומכולם,
ואני לא מתביישת לומר שזו היתה טרגדיה בשבילי.
אני לא תופסת את זה שאדם שאפילו רק קצת קרוב - מת.

הורדתי דמעות על אמא שלי,

והם לא הפסיקו.
בכיתי המון באמת, אני באמת הייתי זקוקה לעידוד.
אבל אימי עודדה אותי ועזרה לי כמו תמיד, תמיד היא יכולה להצחיק.
גם במצבים הכי קשים.
והיא אפילו גורמת להתבייש בעצמי שאני צוחקת כשאני באבל מסיפורים מצחיקים של אמא.
אבל לפחות זה מעודד (:
רק שתדעו שאמא ואבא הם בני האדם שהכי עוזרים כשאתם עצובים, או שקשה לכם.
תמיד תסמכו עליהם, [לפחות זה ככה אצלי] ותמיד תעשו מה שיגידו לכם.
אחר כך אם תמרדו בהם או תעזבו את הבית או משהו דומה לזה אני יכולה להבטיח לכם שתצטערו על זה.

כי גם אם חושבים שההורים תמיד נגדנו, ותמיד כועסים בלי סיבות, תמיד צריך לזכור שהם אוהבים אותנו,
ועושים הכל בשבילנו, גם אם נדמה לנו שזה לרעתנו.

אף פעם אל תחשבו אחרת,,, אף פעם~!

ובסופו של דבר הכל עובר,
ואני בטוחה שאישתו של המנוח תלמד לעבור את זה ולהתחיל מחדש.

ד"א שלי קנתה לי עכשיו סריג מדהים מפוקס,
גוזיית קולר מהנס, ועוד חולצה יפה מפוקס D:
ואני פשוט חולה על כל הדברים האלה.
תודה רבה אימושש שלי ^
אני אוהבת אותך מושלמת אחת! 33>