יום קשה ממשיך לעבור עלי..

אתמול בכיתי מהטקס..

היום בכיתי מהעדות..

עדות מרגשת וקרובה לליבי..

בכיתי.. כי אתמול אמרתי שאני מקדישה את היום הזה לדודה שלי..

וברגע שנשמעה העדות..

נזכרתי בה.

נזכרתי... כי הסיפור כל כך דומה..

כאילו בכל מילה הוא מתאר אותה.

ולרגע יכולתי לראות אותה בחיים.

לרגע יכולתי לדבר איתה ולגעת בה.

לרגע יכולתי לאהוב ולחייך..

לרגע יכולתי לשמוע אותה אומרת: אני גאה בך מעל ומעבר.

ואז הכל התנפץ.

המציאות המרה נפלה עלי בחזרה.

הדמעות זלגו.

המחשבות התרוצצו והחלו הדקירות הנוראיות בלב...

היא נפטרה לפני שנתיים.

ממחלה ארורה..

והוא? הוא הצליח לנצח את זה!! והתרגשתי.

התרגשתי כמו שאף פעם לא התרגשתי.

הוא ניצח את המלחמה!! הוא ממשיך לחיות.. והיום?

היום הוא בגיל שדודה שלי אמורה להיות...

אבל..

היא לא כאן.

היא לא איתי.

היא לא איתי.

אני לא מסוגלת לכתוב את סיפורה.. אני לא מסוגלת להוציא מילים..

ולמרות שהטקס השנה בבית הספר עסק בשתיקת הניצולים...

אני לא מסוגלת לדבר.. לא מסוגלת.

לא מסוגלת לשכוח. אין דבר כזה לשכוח.

כמעט כל יום, ולא משנה אם זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולא משנה אם זה יום השנה שלך..

את תמיד במחשבותיי.

תמיד.

אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה.

אין יום שאני לא חושבת עליך..

על סיפורך...

על עברך..

אין יום..

ואני כבר לא מדברת עליך בקול..

כי לאמא נימאס..

לאמא נימאס ולי זה מכאיב.

אבל זו דרכה להתמודד..

ודרכי שלי? היא לזכור אותך כל יום גם אם זה בלילה לפני השינה..

וגם אם זה בחלום..

לזכור אותך בכל דרך אפשרית.