תקופה מתסכלת.

עם כל החולי הפיזי, בא גם החולי הנפשי..

למרות שאני מאוד חולה וממש לא מרגישה טוב, המחנכת שלי והמורה שלי לתנ"ך, הכריחו אותי לעשות מתכונת.

מתכונת שלא למדתי אליה כי חליתי.

בזבזתי 50 ש"ח על מוניות כדי להגיע לבית הספר ולחזור הביתה.

כל המורות שראו אותי אמרו: "מי המורה שנתנה לך לעשות בחינה במצב כזה?!"

ישבתי בכיתה עם מזגן, ולמרות שהייתי עם ז'קט היה לי קר.

לא יכלתי לקנח את האף כי זה הפריע לנבחנים האחרים.

כאב לי הראש. הייתה לי סחרחורת.

זה היה פשוט נוראי.

ולפני הבחינה בכיתי.

בכיתי כי שנתיים אני עובדת קשה, משקיעה ומוציאה 100.

שזה המקצוע היחיד שיש לי בו 100.

ועכשיו שנתיים של מאמץ והשקעה ירדו לטמיון בגלל מתכונת של 30?! (אני מקווה שלפחות ל-30 הגעתי איכשהו).

אבל עזבו את זה,

ביום ראשון יש לי בגרות, ואני לא מסוגלת ללמוד כי אני עוד מתאוששת מאתמול, שעשה לי יותר גרוע.

ויום שלישי יש לי עוד מתכונת שיש לי רק יום אחד ללמוד אליה.

אני מיואשת.

והמצב הבריאותי לא כל כך משתפר.

קצת יותר טוב, אני לפחות מצליחה לישון לשם שינוי..

אבל עדיין ממש רע.

אני מנסה להתעודד, ששום דבר אינו נצחי, וגם החולי הזה יעבור.

וכל התסכול גם יעבור.

שבוע הבא, יש לנו מסיבת סיום.

אני שוקלת לא להגיע.

בגלל שהחלטתי לא להופיע השנה.

ובגלל שאמא שלי לא באה.

מבאס כזה..

"ואיך משהו מוכר מתרחק כמו יום ולילה.."