אחרי שבוע מוזר ביותר.. שכעמט אף אחד מהחיילים לא זוכה לחוות...

אני יכולה להגיד ש..

הגיע הזמן לישון.

היה שבוע מאתגר ומיוחד.

מבאס אותי שאני לא יכולה לדבר על זה ולספר חוויות אבל זה המצב ואני משתדלת להפנים את זה, כי בסופו של דבר כך זה יותר טוב.

אחרי שיחה מלפני שבועיים עם המ"מ שלי אין ספק שאני חושבת על כיוון מסויים...

לא אפרט כרגע.. אבל אני ממש חייבת איתה שיחה נוספת כדי לברר כמה דברים,

מה גם שהיא אדם מדהים ותמיד כיף לשמוע את הדעה שלה.

בנוסף גיליתי היום כמה דברים שלא הייתי אמורה לדעת..

בכללי כרגיל אין חשק לחזור הביתה.

הבית מקלקל אותי.. מאוד.

לא טוב לי כאן, בכלל לא טוב לי בבית.

אני בהחלט מעדיפה להישאר בבסיס ולחיות שם מאשר כאן.

מוזר עד כמה חשבתי שיהיה לי קשה וכו', ולא האמנתי שרק ארצה להישאר בבסיס.

אני חצויה, אני שמחה שאותו אדם צדק וגם עצובה בנוגע לזה.

אני שמחה כי אני מסתדרת ומשתדלת להנות מכל רגע ואפילו מהקשיים,

ומצד אחר, עצוב לי שהמצב בבית לא משתפר, אלא רק מחמיר עם כל ביקור שלי כאן..

האמת שמה שנשאר לי זה לא לחשוב על זה ולהתעסק בדברים אחרים,

שאיפשהו כן עושים לי טוב, שזה צבא כרגע.

בא לי לחזור לרקוד.