11.2
אתמול שמעתי את עדי צועקת על דניאל. אבל לא צועקת-צורחת עליה את החיים.
עמדתי בכניסה לחמ״ל והן היו ליד חדר האוכל. בערך 100מ׳ הפרידו בינינו. פשוט הזדעזעתי:
לראות מישהי שאני כל כל מעריכה, הופכת לסוג של מפלצת.. היה לי נורא קשה עם זה וזה החזיר אותי לילדות. לצעקות של אמא ואבא אחד על השנייה.. לצעקות של אמא ואבא עלי.
אין ספק שזה עושה לי רע. זה עשה לי כל כך רע שלמרות שהצלחתי להירדם.. היו לי סיוטים. סיוטים על צעקות, ריבים ומכות.
זה מכאיב לי בכל תא ותא בגוף. זה מזעזע אותי ואני מתחילה פשוט לרעוד.
זה לא הוגן כלפי עדי. ואני מודעת לזה. אבל אני לא מצליחה לראות אותה יותר באופן שבו ראיתי אותה קודם. הצעקות האלה משתקות אותי והן מתנגנות לי בראש שוב ושוב ושוב.. אני לא מצליחה להיפטר מזה. זה לוחץ עלי וגורם לי לבחילה נוראית.
כואב לי גם שזה גורם לי לשפוט את עדי בצורה כזאת.. זה לא הוגן לא כלפיה ולא כלפי.
הלוואי והייתי יכולה להתנתק מזה. הלוואי וצעקות לא היו עושים לי כל כך רע.
והכי נורא? שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. כי לא הייתי אמורה לשמוע את זה בכלל.. בסה״כ עברתי ליד. זה לא היה מכוון אלי.
יש לי עוד יומיים בבסיס.. ואז אסע הביתה, לחגוג את יום ההולדת של אמא שלי. כרגע אין לי חשק לשום דבר ואני במצב רע. אפילו מחשבה על בית כבר לא עושה לי טוב.
אני מקווה שזה יעבור מהר..
שיהיה כבר יום רגוע בלי יותר מידי דרמות.. מה כבר ביקשתי??..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
