הלוואי והייתי יכולה לעדכן כל יום! הלוואי והייתי יכולה לספר דברים שאסור לי.

הלוואי והיה מקום כלשהו שבו אפשר היה לדבר ולא לשמור בבטן.

קיבלתי פרוייקט לקראת היציאה לקורס פיקוד.

לא פשוט. בהתחלה קצת התאכזבתי.

קיוויתי לקבל משהו אחר.. כי.. הכל כבר היה מוכן, גם הרעיונות וכבר אפילו חלק מהם יצאו אל הפועל ורק חיכו להזדמנות..

אבל.. ההזדמנות הזאת לא באה.

במקום להתמרמר על מה שלא קיבלתי, החלטתי להסתכל על צדדים אחרים ו...

קיבלתי תפקיד שאני צריכה להתאמץ קצת. תחום שהוא לא המקום הביתי שלי. משהו שיכול לפתח אותי וזה לא בכיס הקטן שלי.

מה זה שווה אם זה קל מידי והכל מוכן?

בכל מקרה, שנייה אחרי ששיניתי כיוון חשיבה ובחרתי לראות את כל החיובי.. קפצו לי לראש מליון רעיונות שישר כתבתי אותם כדי שלא אשכח.

למחרת דיברתי איתך, ועידכנתי אותך ברעיונות שלי.. אמרת לי שנשב במסודר היום אפילו על הכל ואפילו נקבע כבר דד ליינים.

בגלל שמאוד הייתי עייפה, ביקשתי לדחות את זה ביום.

ואז.. ניגשתי אליך ואמרת לי בסדר עוד כמה דקות.. ולאחר מכן אמרת לי: "תשמעי.. אני נורא מתלבטת כי זה יהיה לא הוגן אם אני אשב איתך ועם הבנות האחרות לא ישבו. הרי אני החונכת שלך ולחלק מהאחרות עדיין אין.. אז נדחה את זה בשבוע.."

התבאסתי!

ולא הצלחתי להסתיר את זה.

עבר עלי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.

זה חיזק אותי מאוד. אבל.. כרגע?

כרגע אני קצת שבורה וכן, אני כן מאפשרת לעצמי להישבר כדי להתחזק אחר כך ולעכל את כל מה שעבר עלי.

צריכה לעכל ולהבין המון דברים חדשים.. המון מחשבות שצריכות סידור וסינון.

יש לי כל כך הרבה ללמוד לקורס הזה..

ואני גם חייבת להכין את עצמי מבחינת ריצה..

לפני כמה ימים ניסיתי לרוץ 2000... אבל אחרי 1000 הקאתי את הנשמה.

ואני רגילה לרוץ 1000 גם אם קשה אני תמיד רצה את זה והכל בסדר.

אני פשוט משלה את עצמי בקשר לבריאות שלי.

כנראה הגזמתי לגמרי הפעם..

חייבת להתחיל לישון כמו שצריך. ובשביל זה אני זקוקה לכדורי שינה יותר חזקים. הבעיה מתחילה בעובדה שאני לא מאמינה ולא סומכת על רופאים. ובטח שלא על רופאים צבאיים.

מקווה גם לעשות משהו עם האוכל. חייבת לאכול כמו בנאדם גם בבסיס ולא רק כשאני מגיעה הביתה..

היום היה יום מקסים. יום עם שמש

בקשר לפוסט שלי ביום שני.. בקשר למה שקרה..

אז דיברתי איתך..

הדבר היחיד שאני מצטערת עליו זה לא יכלתי להסתכל עליך.

הייתי במשמרת, ומי שמכיר את תפקיד התצפיתנית, יודע שאני לא יכולה להוריד עיניים מהמסך..

לא היה לי זמן אחר לדבר איתך, כי אחרי שהייתי מסיימת משמרת את כבר היית ישנה.

קראתי לך, ניגשת אלי וסביבי ישבו בנות חדשות שאני מלמדת אותן.. ביקשתי מהן כמה דקות לדבר איתך. ואת זרקת לי בצחוק: את חייבת להפסיק לסלק את האנשים סביבך.

בכל מקרה.. התיישבת לידי והלחץ שבו הייתי גבר עם כל שנייה שעברה.

בעקבות הצעקות לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לאכול ולשתות.. לא הצלחתי לתפקד בכלל.

וידעתי גם שלא אוכל לדבר איתך על כל המצב הזה.. בסופו של דבר החלטתי שאני חייבת לדבר איתך. חייבת את זה לך וחייבת את זה גם לעצמי.

בדרך כלל אני יושבת ברוגע על התצפית אבל הפעם.. הייתי כולי דרוכה ולחוצה..

התיישבת לידי והסתכל עלי כך שבזווית העין אוכל לראות אותך.

נלחצתי.

התחלתי לרעוד יותר ויותר..

התבאסתי שלא יכלתי להסתכל עליך, אבל בכל זאת העדפתי לדבר איתך כי אני יודעת שאם לא הייתי עושה את זה באותו יום, אז זה לא היה קורה בכלל.

אני זוכרת שאמרתי שאני לא יודעת איך לדבר איתך על זה אבל אני חייבת כי זה לא הוגן כלפייך.

אני זוכרת שניסיתי להתחיל לדבר והאוויר הלך ונעלם לי לאט לאט מהריאות.. נלחצתי עוד יותר.. כל הגוף כאב לי.

סיפרתי לך מה העניין ואז קיבלת שיחת טלפון. התנצלת מעמק הלב ואמרת לי שזאת שיחה שאת מחכה לה כבר כמה ימים.

האמת שהשיחה הזאת הצילה אותי ואפשרה לי כמה דקות לנשום ולהירגע.

חזרת אחרי 5-7 דקות.. אם היית חוזרת דקה אחת אחרי... היית תופסת אותי בוכה.

המשכתי לספר לך ולשתף אותך במה שעבר עלי אותם ימים..

פעם נוספת אמרתי לך כמה את חשובה לי וכמה אני מעריכה אותך.. וכמה השיחה הזאת נועדה כדי שתביני שאם אני אתרחק, זה לא כי אני רוצה, אלא כי זה פשוט מרתיע אותי אוטומטית..

גם אם הראש מבין את הכל.. הרגש לא מאפשר לי להמשיך הלאה.

טראומה נשארת טראומה.. וניסיתי להסביר לך את זה.. גם אמרתי לך שאני מנסה להתמודד עם זה.. ואמרת לי שאת יודעת..

השיחה ההיא הכאיבה לי.. היא הכאיבה גם לך..

אבל שום פעם אמרתי לך, כמה את מדהימה והצעקות ההן לא משנות בעצם שום דבר.. שאני אתגבר על זה..

ואת עצרת אותי ואמרת לי: "אני אומר לך משהו, ובזה נסכם את השיחה הזאת.. את כל הזמן מסתכלת על אחרים אבל את שוכחת לראות כמה מדהימה את..."

קמת והלכת לי.. השארת אותי נרגשת עם דמעות בעיניים..